מהו תפקידו של הסבל בחיינו? האם יש לו מטרה או שמא הוא חסר משמעות? מסורות רוחניות מנסות לענות על השאלות האלה זה אלפי שנים, ואליהן הצטרפו גם הפסיכולוגיה ושיטות אלטרנטיביות אחרות. כל אחת בדרכה מבקשת לשחרר את האדם מסבלו. הפעם נבחן את הגישות השונות להבנת תפקיד הסבל ואת נקודות החיבור ביניהן

כל אדם חווה סבל באופן שונה. יש שיתארו אותו כייאוש, אחרים – כקונפליקט, ויהיו מי שיתפסו אותו כחרדה, כצער, כבלבול וכדומה. על פי תפיסת החיים המערבית, האדם אינו מתייסר לחינם, ויתרה מזאת – יש לייסוריו משמעות מזככת.

אם נבין את הסיבה לסבלנו נוכל להכילו ובתקווה גם לסיימו. מילים כגון "תהליך", "מסע" ו"אתגר" מרככות את הסבל ובלעדיהן אנחנו עלולים לשקוע בדכדוך ובתחושת קורבנות. אנחנו נשענים על האמונה שמה שצריך לקרות קורה, וכל שמתבקש מאיתנו כדי לצמוח מהקושי הוא לקבל את התובנות הנכונות.

הסבל נהפך לתעודת הזהות שלנו בעולם; דרכו אנחנו מוגדרים, בעיני עצמנו וגם בעיני אחרים. נראה כי הקשיים שחווינו מספרים עלינו יותר מאשר הזיכרונות הנעימים.

הקניית משמעות לסבל

מסורות וגישות רוחניות שונות מתייחסות לסבל באריכות מתוך מטרה לכוון את האדם לריפוי או לשחרור. הגישה האקזיסטנציאליסטית, בעיקר זו של ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות"), גורסת כי היכולת של האדם להעניק משמעות לחייו היא בגדר הישרדות, קל וחומר כשמדובר במצבי סבל קיצוניים.

כשאדם עומד לפני מצב ללא אפשרות מילוט, מול גורל שאינו בר שינוי כגון מחלה חשוכת מרפא, ניתנת לו הזדמנות להגשים את הפשר הנעלה ביותר – פשר הסבל. עם זאת, טוען פרנקל, משמעות החיים אינה טמונה באדם עצמו ובהגשמתו העצמית, אלא בעולם מחוצה לו.

התעלות מעל העצמי מתאפשרת בזכות שלושה פרמטרים – עשייה, התנסות בחוויות רגשיות ויצירתיות והקניית משמעות לסבל. בלי הערכים האלה יחווה האדם מצב נפשי שנחשב למגפה בעידן הנוכחי – הריק הקיומי, חוויה של חוסר משמעות שמתבטאת בעיקר בשעמום.

התמסרות לכאב

האם אפשר לחיות חיים שאין בהם משמעות לסבל? מה יקרה אם ניכנע לגמרי לייאוש מתוך קבלה רדיקלית של המציאות? דוקהה היא האמת הראשונה מתוך משנה של ארבע אמיתות שמהוות את לב לבו של הבודהיזם. המילה "דוקהה" בשפת הפאלי מתייחסת לסבל, לצער, לאי נחת או לאי סיפוק כעובדות החיים.

בניגוד לחשיבה האקסיסטנציאלית, על פי התפיסה הבודהיסטית הסיבה לסבל אינה נעוצה בחוסר משמעות, אלא בניסיון של האדם להיאחז במציאות המשתנה מרגע לרגע. יוצא מכך שהבודהיזם מבטל את החיפוש אחר תשובות פסיכולוגיות-רוחניות ואף רואה בו ניסיון מטעה להפוך רעיון לאקסיומה. התרגול הבודהיסטי מבקש ללמד שהייה ערה ברצף הרגשות והמצבים בלי להימנע מתחושות קשות או להיצמד לתחושות טובות. לאחר שהכיר בסבלו, יכול המתרגל להתפנות להרגיש בכאב ללא התנגדות. על פי טבע הדברים, סופו של הכאב להתחלף בתחושה חדשה, וחוזר חלילה.

בהישען על העקרונות האלה, אפשר לבחון את חיפוש המשמעות כקושי בהיפרדות מן הסבל. המשמעות כאן נהפכת לחבר קרוב למסע, שעמו אנחנו רוקמים מערכת יחסים מיוחדת, וכשהיא תסתיים שוב נחוש אובדן. יש שיגידו כי זוהי אסטרטגיה שנועדה להסחת דעת מפני הכאב ששום רעיון רוחני לא יכול לו; הוא כאן, נוכח ומורגש בכל נים בגוף. כל שנותר הוא להתמסר לו ולאפשר לטבע לעשות את שלו.

אמונה יוצרת מציאות

שיטות מודרניות כגון אן-אל-פי, תטא הילינג והעבודה של ביירון קייטי אינן עוסקות בשאלות קיומיות באופן פילוסופי. בהיותו פונקציונלי, מתרכז המפגש הטיפולי בחקירת השיח המנטלי עם עצמנו ועם העולם.

ההנחה היא שמערכת האמונות הפנימית של האדם יוצרת את מציאות חייו. חלק מן האמונות מודעות אמנם, אבל אלה שאינן מודעות מחוללות את הדרמות הגדולות של החיים. מקור חלק מהאמונות בילדות ובאירועים מכוננים לאורך החיים, ואילו אחרי אחרות אפשר להתחקות עד לגלגולי חיים אחרים.

אפשר לחשוף אמונות חוסמות ולהעלותן למודע באמצעות דיאלוג מעמיק. פעמים רבות, עצם חשיפתן כבר יוצר שינוי בתפיסה, ולעתים נעזרים בטכניקות מנטליות כדי להחליפן באחרות.

קייטי, למשל, מעמתת את האדם עם אמיתות חייו. בעזרת שאלה אחת פשוטה: "האם זאת האמת?", שהיא מציבה בפני בן שיחה, מוכיחה קייטי כיצד תפיסתו יוצרת קונפליקט בינו לאחרים. אגב תשאול, מגלים שהקשר בין הסיפור האישי לאמת תלוי בדבר ולעתים תלוש למדי. מטרת השיטה להוביל לשחרור מהסיפור הפנימי שאינו מקדם ואף הורס יחסים. בעזרת קבלה וחמלה עצמית אפשר לשנות את הפרספקטיבה שלנו, מה שמשפיע ישירות על המקומות התקועים בחיינו.

קטליזטור התפתחותי

הממשק בין הגישות השונות נמצא באופן שבו הן רואות בסבל זרז להתחלת חקירה של מושג הסבל ובכלל לבחינה מחודשת של תפיסת זהותנו האישית. כשאנחנו נהנים ממצבים שבהם אנו מרוויחים, הנטייה היא לא לשאול שאלות, כאילו קיבלנו מתנה בסתר. אמנם כשמגיעה מכה מתעוררת תהייה לסיבתה, וכמו ילד שנענש על ידי הוריו, אנחנו מנסים להבין במה "חטאנו". אנחנו נאלצים "להוריד פרופיל" ולתת מקום לרובד לא מודע בנפש לצוף להכרה. לא פעם אנחנו מגלים שרב הנסתר על הגלוי, ואז אנו מגייסים תעצומות נפש כדי לעבד את המידע החדש. אם נצליח להכיל את הקושי, ייתכן שנבין את הסיבה להופעתו.

ואולם, מספרות המסורות השונות, המהות נגלית בהתמרת הסבל ופחות בתובנות הנגזרות ממנו. לפי שיטת הלוגותרפיה של פרנקל, החיפוש אחר הסיפוק העצמי מרחיק אותנו מתחושת המשמעות. להפך, ככל שנתעלה על עצמנו, כך נהיה מאושרים יותר. לכן, מטרת התרפיה היא להסיט את מוקד תשומת הלב מעצמנו החוצה, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא נתינה לזולת.

גישה דומה יש גם בבודהיזם, המתייחס לחמלה כאל ערך עליון. "המטרה המרכזית שלנו בחיים האלה היא לעזור לאחרים", אמר הדלאי למה. גם הקבלה מדגישה שהיחס הנכון לבורא נלמד באמצעות היחס לזולת, כפי שמנחה הפסוק בספר ויקרא פרק יט: "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, הסבל כחוויה אנושית אוניברסלית מחבר אותנו זה לזה ומאפשר לפתח הזדהות ואמפתיה. מי שידע סבל בחייו יהיה לו קשה לשפוט אדם אחר שנמצא במצב דומה, ואף יש לו היכולת לתמוך בו בשעתו הקשה.

אולי כאן נקבל מענה למשמעות הסבל – בתענוג שמפיקים בתומו דרך נתינה לאחרים. בו בזמן, השפעה מיטבית של אדם על סביבתו מתחילה ראשית בתיקון עצמו. ככל שנהיה מאושרים ושמחים בחלקנו, כך נצליח להדהד חיוביות לאחרים.

לא על הסבל לבדו

בין אם נחליט לתת משמעות לקשיים ובין אם לא, נראה שלמערכות יחסים יש משקל גדול בהתמרת הסבל לאושר. באופן מקומם אולי, קשה להסתפק בפשר שנמצא בתוכנו, ולכן אנחנו מחפשים אותו באינטראקציה עם הסביבה. מה שהיה חסר מתמלא שוב דרך נתינה וחוזר להיות שלם.

עם זאת, עלינו לוודא שאיננו מכורים לסבל מתוך אמונה, מודעת או לא, שרק בו אפשר למצוא משמעות, שכן אז נייצר עוד ועוד מצבים שיוכיחו לנו שכך הם פני הדברים. על חלקנו ללמוד להכיל גם את הטוב, ואם נבקש, למצוא בו פשר בלגיטימיות מלאה. לקלילות, לשמחה ולהנאה יש זכות קיום לא רק כמענה לעצב, אלא כחלק מהותי ממארג הרגשות האנושי.

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אמר רבי נחמן מאומן. על פניו זוהי אמירה שעלולה להיתפס כמנותקת מהמציאות, אך פירוש רחב שלה ירמוז כי השמחה מהולה בעצב וכי ההפרדה בין השניים יש בה מן האילוץ. לפיכך, התמסרות טוטלית משמעה לאפשר את הריקוד בין הקטבים האלה, ולהישאר פתוחים עד כמה שאפשר לתנועה, ולו הקטנה ביותר, שתחולל את השינוי הבא.

פורסם במדור ״ברוח טובה״, מגזין חיים אחרים, גיליון פברואר 2017.