כל קונפליקט או עימות במערכת יחסים מציב בפנינו שתי אפשרויות: אפשרות אחת, הטובה מבין השניים, מובילה להתבוננות עצמית, חקירה פנימית ובילוי ׳זמן איכות׳ עם תחושות קשות שעולות טרם הכניסה לדיאלוג. לעומתה, האפשרות השנייה מובילה להאשמה של הזולת או של עצמי – דרך ללא מוצא רבוית מוקשים, נתקים וקצרים בתקשורת.
הבחירה באפשרות הראשונה קשה יותר, היא דורשת התעקשות וחתירה לאמת. אם נשהה שם מספיק זמן נוכל ליישם את אחד המהלכים המאתגרים ביותר בתוך עימות והוא ויתור מראש – הפסד מכוון במערכה. הכוונה לרגע בו אנו מסירים את הכפפות ומודים בפני האחר – ״ניצחת. עכשיו בוא נדבר״. מדובר על מהלך המנוגד לחלוטין לטבע שלנו, ידוע כי האגו שונא להפסיד ואוהב להיות צודק. ויתור מראש על ״ניצחון״ האחר משמע מוות עבור האגו. לכן, ויתור שכזה יכול להגיע רק לאחר קבלת האמת הקריטית: כל מה שמעורר בי התנגדות או תחושה לא נעימה אל מול האחר מייצג קונפליקט לא פתור בתוכי.
אם נבחן את הסיטואציה מגבוה נגלה כי זו לא ההתמודדות מול הזולת שמפעילה אותנו בדרמטיות, כי אם מול גופנו – הוא בוער, שורף, מתלהם, מתפוצץ מבפנים. אם נחליט לעצור לרגע ולהקשיב לו לא יהיה לנו צורך להתפרק מכעס מול בן/בת הזוג או לחלופין מול החבר/ה. אותה תחושה שהציתה בנו את הזעם כבר תהיה פתורה בחלקה או לפחות במודעותינו, ומשם ייפתח מרחב ליצירת דיאלוג מקרב עם הגורם ״המאיים״. יכול להיות שנשמע דברים קשים שלא נאהב לשמוע על עצמנו, אז נתחבר שוב ושוב לידיעה כי אין לנו מה להפסיד ״בקרב״ מכור מראש, שכן הרמנו דגל לבן טרם נכנסנו ל״זירה״.
למעשה, הלוחמה האמיתית היא מול התחושות שעולות בנו. אם נסכים לתת להן לצוף ולעלות על פני השטח, נכבד אותן בקשב נדיב וחומל, הן גם אלה שישחררו אותנו מהמועקה. אנו לא מורגלים להקשיב לתחושות גוף כמו שאנו לא מורגלים להקשיב קשב מלא לאחר. לעומת זאת, פיתחנו מיומנות מרשימה של אקדחונים מקצוענים – בן/בת שיחנו לא סיימו להגיד חצי משפט וכבר שלפנו תגובה מן המותן. אותו מהלך אנו עושים כלפני עצמנו – לפני ששהינו עם תחושות שעולות כבר תייגנו את הסיבה להרגשה הרעה, וקברנו אותה עמוק לצד תחושות אחרות בלתי פתורות.
בניגוד למיינד, שעסוק ללא הרף בעבר או בעתיד, ובמקרים נדירים בזמן הווה, הגוף נמצא בכאן ועכשיו, הוא הראשון לחוות ולהיפגש עם כל דבר, נעים או מערער. מכאן שהוא מפתח אמין לעיבוד של חוויות וקשיים שעולים במערכות יחסים. האוטומט הוא לקחת את הצד השיפוטי ולהזדהות איתו, מה שמשאיר אותנו פצועים וכואבים. לעומת זאת, ההסכמה לראות את החלקים השונים בתוכנו מבלי לשפוט או לקחת צד עם חלק זה או אחר, היא השער להבנה מעמיקה של הקושי. לא פעם עצם ההסכמה להתבונן בקושי משנה את צורתו, אז אנו עלולים לגלות כי היינו עסוקים בפריפריה של הבעיה ולא בליבה, איפה שמחכה לנו סוד חשוב על עצמנו.
