רבים מאיתנו בוחרים להימנע מרגשות "שליליים" כגון חרדה ודיכאון ומעדיפים להדחיק אותם או לקחת כדור. ואולם, הרגעים הקשים של הצפה רגשית הם הזמנה לחוויה עמוקה ורוחנית שבכוחה להגביר את חוויית החיים כולה. על חשיבות ההתמסרות הרגשית
אנחנו מורגלים בפתרון בעיות. בדרך כלל, כשמתעוררת מצוקה, אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי להיפטר ממנה. דרך אחת היא לשקוע בעבודה, בטלפון, במחשב או בכל עשייה שמסיטה את תשומת הלב מהבעיה. דרך אחרת היא פעולה אקטיבית שמטרתה לנטרל את אי הנעימות – לצעוק על החבר שגרם לבעיה או לבקש ממנו סליחה גם כשאיננו יודעים במה חטאנו. מבלי משים, אנחנו בורחים מהקושי ומנציחים אותו בתוכנו.
ואולם, ההסכמה לשהות בתחושות קשות היא אחד האתגרים המשמעותיים בחוויה האנושית. האוטומט הוא להציל את המצב, ואנחנו מצפים שיאמרו לנו מה לעשות ושייקחו מאיתנו את הכאב, ולו לרגע. יש מקרים שאכן זהו המענה המדויק ביותר, אבל במקרים רבים אחרים זהו אקמול רגשי ותו לא, בעוד הכאב ממשיך להכות שורש מתחת לפני השטח.
גלישת גלים
גישות שונות של פסיכותרפיה גופנית נותנות חשיבות מרובה לחוויה הרגשית של כאן ועכשיו. בירור קשיים נעשה מתוך הכלה של כל מה שעולה אצל המטופל ללא ניסיון לשנות את המצב. לראשונה בחייו, יחווה המטופל תחושות של קבלה ואמפתיה למצבו, בטרם "יתקוף" את המצוקה שבה הוא שרוי.
זהו תרגול שרובנו לא למדנו בבית הספר. נהפוך הוא, הורגלנו לכבות שרפות או להדחיק רגשות שליליים, מה שעזר לנו לשרוד את תקופת הילדות. ילדים רבים חשו כי הם לבד במערכה הרגשית מכיוון שלהוריהם חסרה היכולת להכיל בעצמם כאבים שמולם התמודדו, והם התקשו להעביר לילדיהם את המסר.
הבעה רגשית והתמסרות לכאב הן לגיטימיות ואף הכרחיות לצליחת אתגרי החיים. התובנה שאיננו מוכרחים לפעול תכף ומיד בשעת לחץ נשמעת שגרתית למדי, אך היא כלל אינה כזו. כוחה טמון באי-תגובה למצב ובהתבוננות בו ללא כל שיפוט. ההתבוננות אינה מכוונת להתנתקות רגשית. אדרבה, התמסרות להצפה רגשית היא הריפוי עצמו. רק שם מגלים כי אחרי טלטלה מגיעה רגיעה – תהליך של מוות ולידה מחדש שעלינו לקבל כחלק ממחזוריות החיים.
התמסרות זו עלולה להיחוות תחילה כאובדן העצמי, אך ככל שנתרגל יותר נצליח לגלוש על הגל באופן מיומן יותר. אם כך, ההתבוננות היא בגל שסוחף אותנו. במקום להתנגד ולהישאב עמוק יותר לתוך המערבולת, אנו משחררים כל אחיזה ומאפשרים לגל לקחת אותנו לחוף מבטחים.
מגפת החרדה
חמישית מהאנשים במערב סובלים מחרדות. התרופות הנמכרות ביותר בעולם אחרי אנטיביוטיקה הן תרופות נוגדות חרדה ודיכאון. אין דבר פסול במתן תרופות ולעתים נטילת תרופה אכן הכרחית, אבל במקרים רבים מאוד מדובר בחינוך לקוי. החברה שלנו אינה יודעת כיצד להתמודד עם רגשות, ויש לכך השלכות מרחיקות לכת על איכות החיים של אלפי אנשים.
המשוואה פשוטה: כשאיננו מוכנים לחוות את השלילי בחיינו עד תומו, איננו זוכים לחוות את החיובי במלואו. שמחה ועצב קשורים זה בזה, אם נרצה בכך או לא, והניסיון לרדד את האחד – משפיע על האופן שבו אנו חווים את האחר.
אם בעבר רק פסיכיאטר היה רשאי לחלק תרופות נוגדות חרדה ודיכאון, כיום כל רופא משפחה רשאי לחלקן ללא כל אבחון מעמיק ומקצועי של מצב המטופל. קיימת קלות דעת בכל הנוגע לטיפול תרופתי, ומיותר לציין שהתנהלות זו טומנת בחובה רווח כלכלי אדיר לחברות התרופות.
החרדה, שהיא רגש כלוא שמשתחרר באופן אינטנסיבי מהגוף, נהפכה לאויב מספר אחת של האדם המודרני. במקום לנהל איתה דיאלוג, אנו משטיחים ומדחיקים אותה. אמנם אנחנו זוכים ברגיעה זמנית, אבל לא בשחרור, שאליו עלינו לכוון. כל עוד נילחם בחרדה היא תנהל אותנו. לעומת זאת, אם נתייחס אליה כפי שהיא, היא תהפוך למפתח טרנספורמטיבי ומשמעותי בחיינו.
ואולם, מי שחווה התקף חרדה יודע שהמילים האלה יפות אבל המציאות מורכבת הרבה יותר. מדובר בלימוד מאתגר ולא פעם מבעית, ולכן מומלץ להיעזר באיש מקצוע מיומן שיהיה שם בשבילנו כשהשדים מתדפקים על הדלת.
עם הזמן, האדם החרדתי יכול להיהפך למאסטר בהבעה רגשית וכמו ללמוד לגלוש על הגלים שבאים והולכים באוקיינוס נפשו. אחת השיטות שיכולות לגבות אותו בתהליך זה היא הומיאופתיה, רפואה טבעית שמתאימה את הטיפול באופן אינדיבידואלי לכל מטופל. בניגוד לתרופה כימית, הרמדי ההומיאופתית מפעילה את מנגנוני הריפוי הטבעיים בגוף ועוזרת למטופל להתוודע למערכת החיסון ולתסמינים הספציפיים שהיא מייצרת, בלי להדחיקם.
תחושת אשמה
התפתחות רוחנית דורשת מאיתנו לקחת אחריות אישית, מה שאומר להפסיק להאשים את הסביבה ואת נסיבות החיים. אלה מאיתנו שהולכים בדרך פתלתלה זו לא פעם "נופלים" לבור שהאגו הרוחני טומן. אנחנו משתדלים להיטיב עם הסביבה, ואילו אל עצמנו אנו מתייחסים לא פעם בשיפוטיות חסרת חמלה.
השיח הרוחני מדבר רבות על הדרכים להתגבר על האגו, ופחות מדי על האלימות המופנית כלפי עצמנו. אותה הסכמה לא לפעול מיד כדי לתקן את המצב – יהיו אלה יחסים במשבר, מתיחות בעבודה או נתק עם חבר – היא צעד ראשון בקבלה עצמית. השהייה לפני התגובה מאפשרת לתובנות ולתחושות חדשות לעלות, כאלה שיכולות אף להפתיע אותנו. כל עוד אנו תקועים ברצון לתקן, האשמה שולטת בנו – קשה לנו להכילה והנפש מתחננת להקלה מיידית.
בדומה לחרדה, גם תחושת האשמה נוטה להשתנות כשנותנים לה מקום. אז אנו יכולים לגשת לדיאלוג עם האחר ממקום מאוזן יותר. כעת איננו מכבים שרפות, אלא שואפים להתפתח אל מול הזולת ובזכותו, ומבינים מה הפעיל אותנו ומדוע. אנו מרוויחים אפשרות לראות גם את כאבו של האחר משום שאיננו עסוקים בהישרדות.
חמלה עצמית
אחת המסקנות החשובות שאליהן רצוי להגיע היא שאיננו מושלמים. שוב, תובנה שגורה בפי רבים, אבל בפועל מסובך מאוד להפנימה, בעיקר לאדם הנוטה לקחת את עצמו ברצינות תהומית. באופן הפוך לאדם המאשים, על האדם האחראי ללמוד להסיר אחריות מיותרת מעצמו, ולקבל את העובדה שיש מהלכים שאינם בשליטתו. מדובר ברצון לחוש בטוב גם אם הוא אינו מצליח לשמור על התדמית הבוגרת שאותה ניסה לטפח.
אין הכוונה להתחיל להיות חסר אחריות ופוגעני או לוותר על ההשתדלות להשתפר כאדם, אלא לבחון את המניע שעומד מאחורי התכונות האלה, ובהתאם לזנוח דפוסי מחשבה לא אותנטיים. הקבלה הטוטלית אומרת שאנו ראויים לאהבה, גם אם הדפוסים השליליים שלנו לא ישתנו. יתרה מכך, זוהי הבנה שאין לנו באמת שליטה על המחשבות והרגשות שלנו, ולכן היכולת שלנו לשנות מוגבלת וצנועה. מכאן נובע שאשמה עצמית מאבדת מכוחה, וכל שנותר הוא לחבק אותו חלק ילדי שכמו חושש מהוריו הכועסים. כשאנחנו מצליחים להיות בחמלה מול עצמנו, לא פעם גם הקולות בתוכנו משתנים ונהפכים לידידותיים יותר או לפחות משפיעים עלינו הרבה פחות מבעבר.
לעתים כשהקול הפנימי משתנה, משתנה באורח נס גם הקול החיצוני, שהוא דמות מרכזית בחיינו כגון הורה, ונהפך לביקורתי פחות ולמכיל יותר. אנו מגלים כי רק מתוך ויתור על השליטה ועל הרצון לשנות, שינוי אמיתי יכול להתרחש.
הסכמה להרגיש
לחמלה יש כוח עצום ואדוותיה ממשיכות למעגלים רחוקים מאיתנו, ללא כל מאמץ מצדנו. רגע אחד של בהירות יכול לחולל שינוי אדיר, גם אם הוא עדין באופיו. נראה שאיננו ערים תמיד לעוצמה ולפוטנציאל הגלומים בעדינות, מפני שרובנו חיים אורח חיים אינטנסיבי ומהיר, ואין לנו רגע לעצור ולנשום עמוק.
דווקא בשל כך עלינו לתת חשיבות לחוויית האין-שליטה כשהרגשות גואים בנו. הסכמה להרגיש משמעה הסכמה לחיות את החיים ללא סייגים.
עלינו לזכור שהחלק הפגיע בתוכנו הוא גם החלק שמבקש חיבור, הדדיות, יופי, אהבה ויצירה. "אינך יכול להיות מהיר יותר מהחלק הכי אטי שלך", אמר יוג'ין ג'נדלין ז"ל, אבי שיטת ההתמקדות.
לא משנה כמה רצון ולחץ נפעיל כדי לפתור מצב כלשהו, בתוכנו חיה ישות עם קצב משל עצמה והיא לעולם תנווט את הספינה. כשנכיר את הישות הזאת ונתיידד עמה, נבין את הסודות שהיא רוצה לספר לנו, חלקם קטנים וחלקם משני חיים. בכל רגע של המתנה, של חוסר תזוזה, משהו קורה. החיים קורים.
פורסם במגזין ״חיים אחרים״, גיליון אוגוסט 2017
חומרי עזר:
"כדור האושר", טליה פלד קינן, דוקו ערוץ 10.
"פסיכותרפיה בהשראה בודהיסטית", אפרת בורנשטיין וצבי להב, אתר פסיכו דהרמה.
