איכות החיים שלנו מושפעת מהחלטות שאנחנו מקבלים בזמנים שונים ומהאופן שבו אנחנו מקבלים אותן. יש מי שמתלבטים ומתחבטים רבות לפני כל החלטה, יש שמתייסרים ומתענים ואחרים מחליטים במהירות ובאימפולסיביות גם במחיר טעויות על הדרך. בכל גישה שבה אנחנו נוקטים, ההמלצה היא להיות קשובים לעצמנו ולמקום שבו אנחנו נמצאים

לכל תהליך יש זמן וקצב משלו. לא פעם אנחנו מתקשים להקשיב לקצב הזה, בעיקר כשאנו מרגישים שאנחנו עומדים במקום ומשתוקקים למצוא פתרון למצב. כשהפתרון ממאן להגיע התסכול גובר, ואנחנו מחפשים תשובות בנתיב אחר, מה שמעלה בדרך כלל את רמת הלחץ.

למעשה, אנחנו דוחפים קדימה כדי להגיע לשלום פנימי או לתחושת רווחה. אנחנו רוצים להיות בטוחים שאנו מחליטים נכון ושהבחירה תשרת אותנו באופן הטוב ביותר, אבל כאן חבויה הסתירה – מלחמה תמורת שלום. יש שיגידו שאין זה פרדוקס כלל, מכיוון שכדי להגיע לאיזון חייבים לעבור תחילה דרך כאוס והתנגדות. ואולם, אם היינו עוצרים לרגע את האוטומט, נושמים ומבינים שיש דרך אחרת ללא התנגדות או לכל הפחות דרך שבה זמן המלחמה הפנימי קצר יותר – האם לא היינו נוהגים אחרת?

הבחירה בהווה

מחקר קבלת החלטות הוא תחום רחב הפרוש על פני דיסציפלינות רבות, כגון פסיכולוגיה קוגניטיבית, כלכלה התנהגותית, תורת המשחקים ופילוסופיה. אפשר לומר בבטחה שהחיים שלנו מורכבים מאוסף של החלטות שעשינו בזמן זה או אחר. יתרה מכך, האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות משפיע רבות על איכות החיים שלנו.

המתלבט הכרוני, למשל, לבטח יעיד כי האנרגיה שהוא משקיע כדי לקבל החלטה היא עצומה, וכי בסוף התהליך (בהנחה שיגיע לסופו) הוא יוצא מותש וחסר כוחות. האדם האימפולסיבי, לעומת זאת, אינו מכיר את העינויים העצמיים הכרוכים בהתלבטות, אבל סביר להניח שידווח על טעויות אינספור שעשה בעקבות מזגו המהיר. אם ישאלו את המתלבט, ייתכן שהיה מחליף כיסאות עם האימפולסיבי, אבל ההפך לא בטוח כלל.

אין זה אומר שלמערכת הרציונל אין מקום בקבלת החלטות, נהפוך הוא, רק שהנטייה של האדם המערבי היא לתת לה יותר מדי דגש, וכך הוא מחמיץ מקורות מידע אחרים שיכולים לקצר לו את הדרך לבחירת הנתיב. פרופ' דניאל כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי וחתן פרס נובל לכלכלה, עסק במחקריו בין היתר בתחומי שיפוט סובייקטיבי ובתהליכי קבלת החלטות בתנאים של אי-ודאות. הוא מצא שרוב ההחלטות שלנו מכוונות עתיד ומביאות בחשבון את האופן שבו אנחנו עלולים לשפוט את ההחלטה בראייה לאחור. הן מתבססות הרבה פחות על מדד האושר שלנו מבחינת מצב הרוח, כלומר כיצד הבחירה תעצב את חיינו בהווה ותתרום לתחושה טובה ומרוממת.

באמצעות מחקריו הגיע פרופ' כהנמן למסקנה הדומה אולי לעקרונות הזן: האופן שבו אדם בוחן את אלמנט הזמן בחייו בהווה והאופן שבו הוא מנצלו ביומיום משפיעים על מצב רוחו יותר מאשר המטרות שלו בחיים. בהמשך לכך, אושר אובייקטיבי מתקיים כשהאדם אינו עסוק בלהבין איך זה להיות הוא או אם הוא מאושר או לא, אלא חי את חייו בהווה באופן המספק ביותר על פי יכולתו ותפיסת עולמו את אלמנט הזמן.

צמצום הפער

נראה שהדרך הטובה ביותר לגשת להחלטה היא לפעול כמו ילד שאינו מפחד לטעות וטרם גיבש מערכת רציונלית שמשכימה לדכאו. הילד עסוק בניסוי וטעייה (ותעייה), והאסטרטגיה שלו כולה נשענת על חוויית המשחק והגילוי. אם משחק מסוים אינו תואם את מצב רוחו, הוא יעבור למשחק הבא. ואולם, לא תמיד אנחנו במקום המאפשר והפתוח הזה. זאת משום שאנחנו המבוגרים שוקלים כל דבר על המאזניים, מנבאים השלכות ועסוקים בחישוב סיכונים, עד שאנחנו שוכחים לשם מה כל המופע.

ביקורתיות יתר שגובלת בפרפקציוניזם היא אחת התכונות ההרסניות כשמדובר בקבלת החלטה; היא משתקת ומסרסת את חוש הספונטניות שמבקש ביטוי. במקרים האלה חשוב להבין את מקור הפחד ולעבד אותו. לעתים נגלה שמקורו בטראומה (שייתכן שהתרחשה בגלגולים קודמים) שנחקקה בעקבות טעות גורלית שגבתה מאיתנו או מהסביבה מחיר כבד. אותה טראומה שבה ומשחזרת את עצמה גם אל מול החלטות פשוטות שרחוקות מלהיות הרות גורל, מה שמוציא אותנו מפרופורציה לחלוטין.

אמנם האדם הבוגר, במיוחד אם הוא בעל אחריות משפחתית ומקצועית, אינו יכול להרשות לעצמו, כמובן, לקפוץ מדבר לדבר רק כדי לספק את גחמותיו הילדותיות, אך אם נוכל לצמצם את הפער האדיר שנפתח בין אותו ילד חוקר למבוגר האחראי – נעשה את רוב הדרך.

עקרון הזרימה

מסתמן שאחת הסיבות העיקריות לעצירות רבות במימוש העצמי ובתהליכי קבלת החלטות ספונטניים היא החשיבות העצמית. האמת היא שנוח יותר לכנות את עצמנו "פרפקציוניסטים", תכונה שנתפסת כחיובית במקומות עבודה, למשל.

מה באמת עומד מאחורי התלבטות ממושכת על דבר מה או פחד לצאת לאור? החשיבה שמא מה שאנחנו עושים הוא כה הרה גורל וחשוב שיש להרהר בו מבוקר ועד ערב, שאם לא כן הספינה עלולה לסטות ממסלולה ולהתנגש בשרטון. אם היינו לוקחים את עצמנו פחות ברצינות, היינו חוששים פחות מלטעות וקופצים למים, גם אם הקפיצה היא לטובת שכשוך קטן במים הרדודים.

אחת הדרכים לאבד את מנגנון החשיבות העצמית היא לעסוק ביצירה לשם היצירה, ממש כמו שילד עובר מציור למשחק בחול, לפיסול בפלסטלינה וכן הלאה. כך הזרימה, שמתרחשת בזמן שאנחנו שקועים בהלך רוח פעלתני, משכיחה מאיתנו את הזהות האישית שלנו, ולו לכמה דקות.

מיהאי צ'יקסנטמיהאיי, פרופ' לפסיכולוגיה חיובית, השקיע את חייו במחקרים על אושר, על יצירתיות ועל "זרימה" (flow). בספרו "זרימה: הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית" (1990. תרגום: יונתן בר, הוצאת אופוס, 2012), הוא הגדיר את עקרון הזרימה: "המצב שבו אנשים שקועים כל כך בפעילות עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם; החוויה עצמה מהנה כל כך עד שימשיכו בה אפילו במחיר כבד, לשם העשייה בלבד".

מתיאורי המחקר עולה כי הזרימה דומה להרגשת אקסטזה, ריחוף ומלאות; במצב זה מתבטלים צרכים של זמן, מזון או אגו. המחקר כלל ראיונות עם אלפי אנשים מתרבויות שונות ומתחומי עניין מגוונים שמחוברים לעשייה שלהם בלב שלם. כולם תיארו מצב של מיקוד אינטנסיבי שנותן תחושת בהירות, ידיעה ברורה לגבי הצעד הבא ותחושת ביטחון ואמון בתהליך.

גם כאן אנחנו נושקים לתיאורים המזכירים טקסטים מהמזרח שכיוונו את האדם, בעזרת תרגול רוחני, אל עבר איבוד העצמי ושקיעה באוקיינוס האינסופי של האחדות. אולי כל מה שאנחנו זקוקים לו כדי להגדיל את מנת האושר בחיינו הוא למצוא תחום שאנחנו אוהבים מאוד ולהיטמע בתוכו. תחושת אובדן העצמי תעזור לבטח גם בצמתים של בחירות, ואולי אף תהפוך את הבחירות לנתיב נסיעה פתוח ומשוחרר.

הצעד הבא

בין אם אנחנו משתייכים לקבוצת המתלבטים או לאלה שמסכימים להתנסות בלי חשש, יעזור לנו אם נהיה קשובים למקום שבו אנו נמצאים. פה המקום לציין כי בדרך כלל אנחנו מחליפים קבוצה בתחומים שונים, למשל, אדם שמתלבט רבות בתחום המקצועי אבל בתחום הזוגי דווקא פועל ללא היסוס.

לעתים אנחנו יודעים את התשובה, אבל מתקשים לפעול לפיה. במקרה הזה מומלץ לשחרר ולהמתין לרגע המתאים, לקבלת סימן שיאשר לנו את הבחירה או לרגע שבו נרגיש בשלים מספיק לעשות את הצעד. מה שבטוח הוא שהמאמץ להגיע לפתרון בדרך כלל רק מגדיל את העיסוק הטרחני בפרטים הלא חשובים.

אם הצלחנו לגייס את התודעה הילדית ולבדוק אפשרויות בקלילות, מה טוב; ואם לא, מוטב שנתחבר חזרה לגוף הרגש ונשאל לדעתו. הגוף, בניגוד לשכל, אינו מסוגל לשקר. התרכזות בתחום שמסב לנו עונג, כגון יצירה, ספורט או ריקוד, תחזיר אותנו למקום חופשי ומהנה, מחד גיסא, וממוקד ומרוכז מאידך גיסא. השילוב בין השניים בדרך כלל מאפשר לתשובה להגיח מהדלת האחורית בלי שנצפה לה. את התשובה נדע לזהות מיד מכיוון שכל המערכות יאשרו אותה כזרז שיעורר אותנו לשלב הבא.

פורסם במגזין ״חיים אחרים״ (תכלת תקשורת), גיליון דצמבר 2016