כל החיים לימדו אותנו שאם אנו חפצים בדבר מה עלינו להתאמץ ולהילחם עבורו. אמנם לא פעם המלחמה גוברת על ההנאה ומרוב התנגדות נוצר אנטגוניזם פנימי למושא הרצון שלנו. עלינו לשאול את עצמנו: יכול להיות שהרצון שלנו אינו מדויק? או שמא אנו דורשים מעצמנו יותר מדי בפחות מדי זמן?
התהליך מתגלגל מתוך כוונה חיובית לעשות שינוי משמעותי בחיינו, למשל: לרדת במשקל, לעשות ספורט, לאכול נכון, להפסיק לעשן, לקום מוקדם יותר, למצוא זוגיות, להחליף עבודה וכו׳. אולם כאשר רצונות לגיטימיים אלו אינם מתממשים אנו חשים מתוסכלים, ממורמרים ואף מדוכאים. בעקבות זאת אנו מנסים חזק יותר, מתאמצים עוד קצת, נותנים עוד פוש על מנת להירגע בידיעה ש׳עשינו את שלנו׳. מבלי משים, אנו דוחפים ומרחיקים את השינוי המיוחל מאיתנו. נוצר סטרס בגופנו המרוקן אותנו מאנרגיות, ובהדרגה, הפנטזיה שרקמנו בעיני רוחנו הופכת לעונש בלתי נסבל.
בשלב זה עולה שאלה נוספת: ׳למה אני לא יכול/ה לקבל מה שאני רוצה?׳ או ׳מדוע זה כל כך קשה לחתוך הרגל רע מחיי?׳ אפשרויות רבות עולות, אך לרוב אינן מספקות כלל. הרוב המכריע של מאגר התשובות מגיע מתוך אגו פצוע המלקק את פצעיו.
אף אחד לא טרח לספר לנו שהרפיה היא הפעולה (האי-פעולה למעשה) המדויקת ביותר אל מול התנגדות. אנו כה מורגלים להגיב להתנגדות עם יותר התנגדות. החיים הלחוצים והמהירים מטיחים את ההתנהלות המלחמתית בפרצופנו ללא הרף. נפש האדם פועלת באופן דומה, אנו מונעים ולמדים מתוך קונפליקטים, חלקם כרוכים בהלקאות עצמיות קשות, חלקם משתקפים חזרה בהתנגשויות בתוך מערכות יחסים. יחד עם זאת, ניתן לצמצם את זמן המאבק הפנימי ולהימנע מלהגיע למלחמת חורמה מול עצמנו.
כאשר אנו לא מצליחים לקבל את התוצאות אליהן שאפנו כנראה שאנו פועלים מתוך עקשנות. שום דבר מיטיב אינו מגיע מתוך מאבק תמידי ומתסכל. התמודדות, לעומת זאת, היא סימן שאנו בכיוון הנכון – כל עוד אנו נהנים מהסיפוק שבהתקדמות.
הרפיה מהרצון ועלייה בתדר יביאו לנו את השינוי אליו אנו כמהים ללא מאמץ ובאופן מדויק הרבה יותר. הרפיה למעשה אומרת לאגו: ״אני מוותר/ת, ניסיתי ולא הצליח. צר לי״. כאשר האגו שומע משפט שכזה הוא נמס, פורק מנשקו, וכמו ילד קטן מתיישב בפינה בתחושת עלבון. עלייה בתדר משמע להתמקד בהרגשה טובה ביומיום דרך עשייה מספקת. ככל שנתרכז בכל התחומים האחרים שכן זורמים בחיינו, כך החיים יידעו להביא לנו גם פתרון לתחומים החסומים.
מכירים את התחושה כשאתם מקשיבים לשיר הלוקח אתכם למקום אחר? כאשר המוסיקה מעלה את האנרגיה של הגוף והנפש ויומכם הופך בין רגע מבינוני למצוין? אני חווה זאת פעמים רבות בזמן ריצה, כאשר אני עסוק בנשימה הכבדה ובקשיים של הגוף. פתאום מגיע שיר באזניות שמקפיץ אותי גבוה ובשנייה אני מוצא את עצמי רץ במהירות מכופלת מבלי מאמץ ובהנאה אדירה. אנו עולים באותו רגע של הקשבה לתדר אנרגטי הממלא אותנו חיוביות, ויטאליות ואופטימיות. היום שלנו מורכב מאינסוף רגעים שכאלה, בהם אנו עומדים בצומת דרכים קטנה, שם עלינו לבחור לטובת איזון והרפיה ממאמץ יתר.
הרפיה מאפשרת לסנן את הרצונות הלא רלוונטיים של האגו ובכך לשחרר את החרדה והסטרס הקשורים ברצונות הללו. המרחק שניקח מאותם רצונות ייתן לנו את האינדיקציה לגבי דיוק משאלת ליבנו. עלייה יומיומית בתדר (כמובן שאין מדובר בעלייה רצופה אלא בעליות וירידות) תמגנט את השינוי ההכרחי לטובת התפתחותנו, מבלי שנאלץ ׳לשבור את הראש׳ כיצד לממש אותו. כך נמצא שקל לנו יותר לדבוק באורח חיים אותו ייחלנו לעצמנו. כפועל ישיר מכך נרד במשקל, נפסיק לעשן, נקבל הצעת עבודה, נכנס לקשר רומנטי וכן הלאה.
אם היינו רגילים לסרוק מדי יום את כל אתרי ההיכרויות עד כדי מאס מוחלט בהם, אולי כעת נחליט שכלל לא נכון עבורנו להשקיע זמן באתרים הללו, או לחלופין שמספיקות לנו 10 דקות של שוטטות ביום ודי. הרפיה מהרצון הקדחני למצוא את ה׳אחד׳ מגדיל פי כמה וכמה את הסיכוי לצאת דייט שיוביל לזוגיות מוצלחת. אני מתאר כאן מציאות אידאלית ופעמים רבות אנו שוהים בשטחים אפורים שמושכים לכאן ולכאן. אמנם ככל שנהיה טוטאלים בהרפיה שלנו, כך גם החיים יהיו טוטאלים במתנות שהם יביאו לנו. הדבר נכון לגבי כל תחומי החיים: כסף, עבודה, חברים, זוגיות, רוחניות וכו׳.
חקירה מעמיקה תגלה לנו ששורש הסבל והסטרס מצוי בבריחה מהקיים ובחוסר אהבה עצמית. אם נצליח להתאהב בקיים, השינויים הנכונים לנו יתרחשו כצעד ׳הגיוני׳ באבולוציה האישית שלנו. שמתי את ׳הגיוני׳ במירכאות משום שלא תמיד מה שהגיוני עבור האלוהי הגיוני עבור האדם, אך הניסיון מוכיח שוב ושוב כי האלוהי מדויק יותר. הסיבה לכך פשוטה בעיני: האלוהי אינו הגיוני אלא ׳משוגע׳ לגמרי. הוא פועל מתוך רגש ואינטואיציה ולא מתוך מה שנראה כתואם אידאולוגיה כזו או אחרת.
כל שעלינו לעשות הוא להתחבר, ולו לרגעים בודדים ביום, לאותו שיגעון אלוהי המתקיים בתוכנו. שם נגלה את הסדר המופתי ביותר.
