לאחרונה אני מנסה לשים לב מה קורה לי בשעות של בלבול והצפה רגשית. את אותה התבוננות אני מפנה גם אל האנשים שמגיעים אלי לפגישת ייעוץ ונמצאים בהתלבטות או בצומת דרכים. אני מגלה כי המכנה המשותף בין כולנו הוא אלמנט של הלקאה עצמית, תחושת אכזבה ושיפוט נוקב על התנהלות אישית במצבי משבר.
חלקנו מגייסים את הסביבה הקרובה בציפייה לקבל עצה טובה שתרגיע את החרדה ותנחם ולו במעט, ואילו אחרים מסתגרים בתוך עצמם ומחכים עד יעבור זעם. מה שקורה בפועל הוא שאנו שופטים את הרגשות הלא נוחים שעולים, לא נותנים להם מקום ומנסים להוקיע אותם מתוכנו.
אם נהיה כנים נסכים כי יש לנו נטייה אלימה לייחס לעצמנו את התכונות הגרועות ביותר, ובהתאם מעניקים לעצמנו שמות גנאי מעליבים ביותר. מסיבה זו, השלב הראשון בעיני בתהליך ההיכרות העצמית, הוא לקלף לאט לאט ׳שמות תואר׳ לא רלוונטים ופוגעניים. הריפוי מתחולל כאשר אנו מתחילים להתייחס לעצמנו בכבוד – לפחות כפי שהיינו מתייחסים לחבר טוב, כאשר אנו שמים לב עד כמה השפה הפנימית בה אנו מדברים אל עצמנו מעליבה ולא חברית.
הדיאלוג הפנימי הוא תהליך בירור עדין ועמוק. מומלץ לא לצפות שיביא לתוצאה כזו או אחרת, שכן אז אנו עלולים לחוש שוב אכזבה שדבר אינו באמת משתנה. מה שכן, עלינו לשאוף שיחזיר אותנו לחיק עצמנו – לאותו קול פנימי שסולח ואוהב ללא תנאי, ממתין בסבלנות שנקשיב לו. על מנת לשמוע אותו דרוש אומץ רוחני להתחבר לדחף שמושך לכיוון הרפיה, לכיוון ריפוי.
עולה שאלה – מדוע הקול המלטף והאוהב רחוק מהישג ידינו? האם אנו מזוכיסטים מטבענו, כה מורגלים לשלוף את כרטיס האשמה טרם עשינו בירור אמיתי? האמת שזו שאלה מעניינת, ואני לא משוכנע שיש לי תשובה החלטית. אני רק יכול להגיד מניסיון שאנו מפחדים לאהוב, לאהוב עד הסוף, את עצמנו ואת האחר. אולי אנו מפחדים להתמכר לתחושת האהבה, שכן אז ״נוותר״ לעצמנו מהר מדי, נרדם בשמירה ונפטר את השופט הפנימי.
ומה ישאר לנו לאחר מכן? מי ינהל את העניינים? את זה נראה לי שווה לגלות… כל פעם מחדש.
