"כל מה שאי פעם רציתם נמצא מעברו האחר של הפחד." ג'ורג' אדאיר

סינכרוניות היא המנגנון שמפעיל את מנוע השפע, וכמו כל הדברים הטובים שנכנסו לחיי, גם ההצעה לכתוב את הכתבה הזו הגיעה בדיוק בזמן. התבקשתי לכתוב על הימנעות בהקשר של מימוש עצמי בתקופה שבה לראשונה בחיי אני מסרב להימנע מהגשמה בכל תחומי החיים, בדגש על קריירה. ההחלטה הזו נפלאה, משום שהיא הזכירה לי את מקור הנביעה של התשוקה שפועמת בי. ואולם מקום משכנה של התשוקה, כך גיליתי, הוא גם מגרש המשחקים של השדים הכי מפחידים. על העניין הזה מדברים פחות בעידן החדש שמדרבן אותנו להתחבר ללב ושוכח שהלב נתון להשפעות של פחדים ולשינויי מזג תכופים.   

אחת השאלות שהעסיקו אותי מאז ומעולם, ושדחפו אותי שוב ושוב לחפש תשובות בנסתר ובגלוי כאחד, קשורה לכוחו של הרצון: למה אנחנו מתקשים לממש את התשוקות הכי גדולות שלנו? על פניו שאלה פשוטה. האומנם?

דמויות מובילות בתנועת הניו-אייג׳ מספרות שאם נתחבר לשפע, לדמיון ונהיה חיוביים, יגיע כל מה שנבקש. אבל כל מי שהשתוקק לקבל דבר מה בחייו ודמיין את זה קורה שוב ושוב, נוכח שמנגנון יצירת המציאות אינו עובד כך. דמיון לא יוצר מציאות, גם לא מחשבות. 

הנה, זה נאמר בריש גלי, על אפם ועל חמתם של האופטימים הקוסמים. אגדיל ואומר, שהאמונה הזו לטעמי היא אחד מעיוותי המחשבה שמסיבים סבל רב ותחושת כישלון בקרב אין ספור מחפשים רוחניים. "ייתכן שאני לא מדמיין חזק מספיק כדי למגנט את הרצון שלי," חושב לעצמו המתרגל. אז הסר דאגה מליבך; לא נכשלת במשימה. אתה פשוט מסתכל לכיוון הלא נכון.

אם נשאל אדם שרוצה זוגיות, ומחפש אחריה שנים ללא הצלחה, מהי הסיבה שהוא עודנו בגפו, נבין מיד שרב הנסתר על הגלוי. אם נשאל עוד מאות אנשים מדוע אינם מצליחים להגשים את שליבם חפץ, נגיע ודאי למסקנה הזו: במקום שיש בו רצון מודע לא ממומש מתחבא רצון לא מודע להימנע מאותו מימוש. 

הסיבות להימנעות רבות כמספר האנשים, וכולן קשורות לפחדים עמוקים ולאמונות שנוצרו בעקבות טראומות כאלה ואחרות. עד שלא ניגע באותם פחדים, נוכל להמשיך לדמיין את המציאות האידיאלית שלנו שנים קדימה ללא כל שינוי; כוחו של הלא מודע חזק יותר מכל שיטה ליצירת מציאות.

ארבע ההגשמות

לא כל הגשמה נקנית בקושי ובייסורים. יש ארבעה סוגי הגשמות שהגדרתי מתוך החקירה האישית שלי ועשו לי סדר. בפועל, אנחנו נעים בארבעת מישורי ההגשמה במקביל ולעיתים תוך כדי שיתוף פעולה ביניהם.  

ההגשמה הראשונה מידית ונגישה. ניקח לדוגמה אדם ששוקל להתחיל לרוץ. הוא משוחח עם מספר חברים, ואלה מספרים לו שמאז שהתחילו לרוץ השתפרה פלאים איכות החיים שלהם ושכדאי לו לנסות. הוא מחליט לבדוק את ההמלצה שלהם, מגלה כי טוב, ומכניס לשגרת יומו הרגל קבוע ובריא.

ההגשמה השנייה חווייתית ומושגת דרך ניסוי וטעייה. בתהליך הזה אנחנו מתנסים בתחומים שונים, טועמים מפה ומשם, עד שמגיעה ההחלטה במה להתמקד. כשהיא מגיעה, אותו תחום נבחר מתממש בקלות, והזרימה בו טבעית. 

ההגשמה השלישית – סינכרוניזציה – מורכבת מצירופי מקרים מלאי משמעות שמביאים אותנו ליעד שלנו צעד אחר צעד. התחושה היא שהחיים מחליטים בשבילנו לטובה, מימוש שיש בו תחושה מובהקת של מזל ואופטימיות. הסינכרוניות נוצרת בעיקר מתוך תנועה ותשומת לב לפרטים ולסימנים בדרך. דוגמה פשוטה לכך ניתנה בתחילת הכתבה; אני בתקופה שאני עוסק רבות בנושא המימוש ואף מרגיש שעליתי מדרגה בתחום, והנה אני נדרש לכתוב בנושא. 

הגשמה מתקנת

להגשמה הרביעית קראתי הגשמה מתקנת בהשראת המונח הקבלי "תיקון". זו הגשמה שמגיעים אליה דרך הייסורים, אבל היא מביאה לנו את המשמעות העמוקה ביותר. היא נובעת ממקום פנימי בנו שזקוק להכרה ולמשוב מחזק, אותו חלק בנו שקיבל מכות (גם באופן סימבולי), שעבר התעללות ושהקטינו אותו עד שהשתכנע שהוא חסר ערך.

על מנת לרפא את הפצע, עלינו להיווכח תחילה שאנחנו שרויים בסבל שמקורו בהימנעות ממגע עם אזורי הכאב, מה שמייצר ראייה מסולפת של עצמנו. הצעד הבא יהיה לכונן מגע ולנהל דיאלוג עם כל אותם חוויות ואירועים שמעכבים את המפגש שלנו עם העולם. כל ניסיון להתעלם מהרצון להגשים את הרצונות העמוקים ביותר שלנו יעלה חרס, והנפש תחזור לעסוק בכך, לעיתים באופן אובססיבי, כדי לדחוף אותנו להמשיך ללמוד את עצמנו ולהכין אותנו לרגע האמת שעלול לא להגיע, אם נסרב להזמנה למודעות שלאורה ניתן לפזר את מסך הערפל.   

שאיפה למימוש

הפסיכולוג האמריקני, קארל רוג׳רס, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, טען שהאדם מונע בידי כוח מרכזי אחד – הנטייה למימוש עצמי. המימוש העצמי מתבטא בשמירה על הקיום הפיזי וגם בצמיחה האישית הייחודית לכל אדם בהתאם לפוטנציאל הפועם בו.

ואולם מימוש עצמי זקוק לתנאים. בדיוק כמו שפרח זקוק למים, כך האדם זקוק ל"הערכה חיובית בלתי מותנית" בשפתו של רוג׳רס. זו ההערכה שהילד אמור לקבל ללא כל תנאי מ"האחרים המשמעותיים", קודם כול ההורים, אבל גם ממעגל המשפחה הקרוב ומהמורים. ילד שחווה הערכה חיובית בלתי מותנית יגדל כבוגר בוטח בעצמו ויוכל להתנהל בעולם בנינוחות ולחתור למימוש נטיותיו וכישוריו. הערכה עצמית שלילית או מותנית, לעומת זאת, תרחיק אותו כבוגר מהעצמי שלו, כלומר ממימוש נטיותיו וכישוריו.

על פי רוג׳רס אנחנו שופטים כל חוויה לפי המידה שבה היא קירבה אותנו למימוש שלנו. אירוע שקירב אותנו למימוש יעניק לנו תחושת סיפוק, ואירוע שהרחיק אותנו ממנו יסב לנו אכזבה. אנו בוחנים הצלחה ביחס לעצמנו ולפוטנציאל האישי שלנו. 

פער בין המצוי לרצוי

העצמי הריאלי (המצוי) מייצג את תפיסת האדם את עצמו כפי שהוא, ואילו העצמי האידיאלי (הרצוי) את מה שהיה רוצה להיות. פער גדול ביניהם יביא לתחושת נחיתות גדולה. זהות ביניהם תשרה תחושת קיפאון, כי אין לאן לשאוף. הפער הקטן הוא זה שאנחנו רוצים להגיע אליו; זהו המרווח המדרבן אותנו לצמוח ולשמור על הדחף להתפתח ולהתקדם. 

הפערים בין האדם לבין עצמו או בינו לבין החברה שהוא חי בה מעוררים מתח וחרדה. כדי להימנע מהמצבים הקשים האלה ומהכאב שמסב הפער, ישתמש האדם בשני מנגנוני הגנה: עיוות או הכחשה. מנגד, המציאות החיצונית לעולם לא מסלפת את האמת. היא מגיבה לסיפור הפנימי שלנו דרך אירועים חיצוניים שלוחצים על הכפתור הרגשי, ומאלצים אותנו להתמודד עם אותם תכנים לא מודעים. מכאן אנו למדים שמה שלא נפתר בפנים מגיע מבחוץ. 

אם נסכים לעשות את עבודת הקודש של גילוי העצמי, ייתכן שנצליח לבנות הוויה פנימית שרוג׳רס מכנה אותה "האדם השלם" – אדם שמרגיש חופשי להיות הוא ללא חשש מביקורת או מאובדן הערכה חיובית. המטרה, יש לציין, היא שלמות דינמית, שמשמרת את הפער הקטן בין המצוי לרצוי, ובכך מותירה מקום לשיפור ולטיפוח יכולות וכישרונות חדשים.

פחד מוות מכישלון

ד״ר אנאבלה שקד, מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר ומחברת הספר לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים (הוצאת מודן), מתארת את הסיבות להימנעות ומציעה דרכי פתרון. "נהוג לומר על הנמנע שאין לו מוטיבציה, אבל זה לא מדויק. בגישה האדלריאנית לכל אדם יש מוטיבציה למימוש שטבועה בו כחלק אורגני מהתנועה המתמדת של החיים," טוענת שקד. "הכיוון של התנועה ברור – ממקום של אי יכולת ליכולת, ממקום של נחיתות לתחושה של ראויות. מה שחוסם את המוטיבציה הוא הפחד מכישלון. עוד בילדות המוקדמת נוצר אצלנו קישור בין כישלון לחוסר שייכות, חוסר אהבה ופגיעה בערך העצמי שלנו. חשוב להבין שמבחינת הילד פחד מכישלון שווה ערך לפחד מהמוות, כי שייכות היא תנאי הישרדותי. לא פעם אנחנו משתמשים בשפה חריפה כדי לתאר כישלון או בושה, אפילו אם הם שוליים: 'רציתי למות', 'רציתי לקבור את עצמי'; השפה חושפת את עומק הקשר בין כישלון למוות."  

הקישור הזה לטענת שקד מעכב את החתירה האקטיבית להגשמה, כי אנחנו מעדיפים להימנע מכל מה שיפגע בערך העצמי שלנו ויסכן אותנו. זה קורה בעיקר בתחומים שחשובים לנו, משום ששם יש לנו הכי הרבה מה לאבד. זוהי למעשה חרדת ביצוע, פחד לא להיות מושלם.

שאיפות באספמיה

נקודה קריטית אחרת היא החיבור המובהק בין הימנעות לשאיפות מוגזמות. "אם אני לא ואן גוך, אני לא אצייר". השאיפה למושלמות או לדברים שלא ניתן להשיג כרגע מביאים אותנו לוותר מראש. השוואה לאחרים היא מקור למפלה ולירידת ערך.

"למרות שרוב האנשים לא יודו בכך שהם רוצים להיות מושלמים, אנחנו מבינים מתוך ההתנהלות שלהם שיש להם ציפייה כזו. לרובנו יש רעיון שאנחנו לא אמורים לטעות," אומרת שקד, "אחד הסוגים של ציפייה מוגזמת הוא מנגנון הפרפקציוניזם, אבל גם הרצון להיות הכי מיוחד, הכי מדהים, הכי יפה, העיקר לא להיות רגיל. למשל: עדיף להיות לבד מאשר להתפשר כביכול על בן או בת זוג או לשבת על הגדר ולא לבחור בשום עיסוק, אלא אם הוא הייעוד שלי. כל אלה הן דרכי הימנעות מהחיים עצמם."

עניין אחר שהיא מציינת אותו כרלוונטי במיוחד לרוח התקופה הוא הפינוק – העדר נכונות להשקיע מאמץ. אנחנו חיים בתרבות אינסטנט; הכול מהיר, קל, כיף, נוח. השאיפות שלנו בשמים, אבל אנחנו לא מוכנים להשקיע כדי להגשים אותן. זוהי צרימה שהמענה עליה הוא קיפאון. הפתרון של שקד הוא חתירה למטרות חשובות ויעילות, תוך מתן תשומת לב לנטייה להשוות את עצמנו לאחרים. בין המטרות האלה היא מונה תרומה לסביבה, כי דרך נגיעה באחר והשפעה עליו נטעין ונגדיל את הערך שלנו בעיני עצמנו. אם נהיה מועילים לחברה, נחווה משמעות, ותוצר הלוואי יכול לפעמים להיות פרסום או הצלחה, אבל זו לא צריכה להיות מטרה בפני עצמה.

"הימנעות היא התמודדות קשה," אומרת שקד, "החיים מתרוקנים מחוויות, ממפגשים, ממגע ומניסיון, ואז הערך העצמי צונח, מה שמוביל לדיכאון. עדיף להיות האדם החותר להישגיות מאשר זה הנמנע. אף שגם האדם השאפתן משלם מחירים, כמו לחץ, פחד לאבד, העדר סיפוק ורדיפה אחר מטרות ויעדים לכיבוש, עדיין אקטיביות עדיפה ללא עוררין על פסיביות." 

שקד מרפאה אנשים מהפחד מכישלון בכך שהיא מבהירה להם שהם פוחדים מהדבר הלא נכון. בעצם עליהם לפחד מהחמצה – להחמיץ את היחסים, את האהבה, את החיים.

נשף מסכות ארעי

רוב האנשים משוכנעים שהם בוחרים את בן או בת הזוג שלהם על פי רשימת מכולת של תכונות אופי. ייתכן שהם יצליחו לדוג תכונה אחת או יותר שתמשוך אותם פנימה, אבל לא זו הסיבה שהודות לה יישארו ביחסים. משחק המשיכה אשלייתי, כי המגנוט האמיתי קורה ממקום לא מודע, מהמוח הקדום שיוצר את החיבורים הרלוונטיים לטובת ריפוי פצעים ישנים. רומנטיקה לחוד ורפואת הנפש לחוד; לעיתים השתיים נפגשות, ונולדת אהבת אמת. עד שזה קורה, אנחנו רוקדים באולם אפלולי של נשף מסכות ארעי. 

דיברנו על הרצון המודע מול הלא מודע. בזוגיות האסטרטגיה זהה; אנחנו מבקשים דבר מה, אבל הלא מודע שלנו ממגנט דבר אחר. גם כאן הכול חוזר לילדות המוקדמת. אנחנו בטוחים שאנחנו הולכים למפגש אחד על אחד עם מישהו, אבל מגיעים אליו עוד שני משתתפים לפחות, הילדים הפנימיים של כל אחד מהם. וכאילו לא די בהם, נגלה אצל בן הזוג את דמותו של אחד מהורינו, ופצעים ישנים ייפתחו. אז אנו עלולים להתחיל לחבל בקשר; נחפש אצל בן הזוג פגמים, נשפוט, נסרס, נבקר, נשלוט או נתנתק רגשית, כל אדם והטקטיקה שלו. גם אם בן הזוג משמש בתפקיד האיש הרע, עדיין זה מעיד על התסריט שכתבנו אנחנו – יחסים לא שוויוניים וחוויה של אי ביטחון מתמיד. הדואליות תמיד תשחק תפקיד, כדי שנוכל לשים לב לקיצוניות ותוך כדי תהליך מודעות לבחור באמצע, בשלם, בריפוי החלקים הכואבים.

דוגמה: אישה כמהה למצוא את הנפש התאומה שלה, אבל בתוך תוכה מבועתת מהרעיון של מחויבות וחוששת לאבד את עצמה בתוך היחסים. היא תמצא את עצמה מושכת שוב ושוב מערכות יחסים בלתי אפשריות עם בני זוג שלא פנויים רגשית או לחלופין עם גברים שמחזרים אחריה באדיקות. במקום של דואליות קיצונית, כאמור, תמיד יש הימנעות.

התלונה העיקרית שלה תהיה שהיא לא מצליחה להתאהב ולכן עוברת מאחד לאחר. היא עלולה גם להאשים את הגברים או לחוש שמשהו אצלה לא תקין. אלא שהכול אצלה פועל כהלכה; המנגנון הלא מודע שלה עושה באופן מושלם את מה שהוא אמור לעשות – לשמור עליה מאינטימיות; כי בתפיסה שלה אינטימיות אומרת נתק וכאב. על פי תיאוריית ההיקשרות של ג׳ון בולבי אותה אישה פועלת מתוך דפוס שנקרא היקשרות חרדה-נמנעת. תיאוריית ההיקשרות (או ההתקשרות), אחת המשפיעות ביותר בשדה הפסיכולוגי ב-50 השנה האחרונות, מדברת על טיב היחסים בין הילד לאמו או לדמות המטפלת כגורם מכריע ביכולתו לכונן אינטימיות בעתיד. מערכות היחסים שלנו, מצא בולבי, הן שיקוף של חוויות ילדות מוקדמות. דפוס ההיקשרות שרכשנו בשנה הראשונה לחיינו מעצב את יחסינו האינטימיים כבוגרים. בולבי הבחין בין שלושה דפוסי היקשרות: היקשרות בטוחה, היקשרות חרֵדה-אמביוולנטית והיקשרות נמנעת-חרֵדה.

דפוס היקשרות בטוחה נרכש, כשיש דמות מטפלת מיטיבה וסביבה תומכת שהצליחה לווסת את המתח ואת רמת החרדה של התינוק. הילד קיבל הזנה בריאה שפיתחה אצלו את האמונה שהעולם בטוח. ילד כזה לומד להיות חם, חברותי, נותן ובעל אמפתיה מפותחת. כבוגר, הוא ירגיש בנוח להיכנס למערכות יחסים, יבטח ביכולת שלו להתמודד עם אתגרים וקשיים. הוא לא מפחד מפרידות, והתנהלותו הזוגית חומלת ומרגיעה.

דפוס היקשרות חרדה-אמביוולנטית משקף אם שהייתה נוכחת, אבל לסירוגין ובאופן בלתי צפוי. החוויה המכוננת של הילד הייתה אי יציבות רגשית שפיתחה אצלו חרדת נטישה. אדם המתנהל מתוך חרדת נטישה מפתח בבגרותו תלות סימביוטית בבן הזוג, קנאי לו, משקיע את כל כולו ביחסים ובעל דחף מיני חזק המלווה באינטנסיביות רגשית ובציפיות מוגזמות מבן הזוג. הוא זקוק ליחסים כמו אוויר לנשימה, משום שהוא מבקש לרפא את הבור רגשי שנפער בילדותו. מבחינתו בלי יחסים אין טעם לחיים.    

דפוס היקשרות נמנעת-חרדה משקף אם שלא הצליחה לייצר אינטימיות וקרבה עם הילד ולהתפעל ממנו. הילד שחש ריחוק מאמו הולך ונסגר מפני העולם ומפתח דכדוך. לכן לא נוח לו במערכות יחסים, וכדי להימנע מדחייה, הוא ניגש אל חוויית האינטימיות ממקום שכלתני. האדם הנמנע זקוק מאוד למגע, אבל פוחד להראות נזקקות. יש לו רגשי נחיתות וספק גדול בערכו. הוא לכוד בלבדיות, ומבקש בתוך תוכו שמישהו יזהה את ציפור נפשו, יתקרב ויצליח לפרוץ את חומת ההגנה.

אינטימיות אותנטית

בן הזוג נוגע בנו באופן העמוק ביותר. אנחנו נמשכים לאחד שיפגע בנו כדי לרפא את הטראומה, אבל יש בנו תקווה, גם אם לא מודעת, שהפעם נצליח לייצר אהבה ואינטימיות תקינות ובכך נפצה את הילד שנפגע. האהבה מתחילה, כשהצרכים והפחדים של כל צד ביחסים הופכים לריפוי של האחר. 

כשהנמנע מצליח להתקרב לחרדתית התלותית (או להפך נמנעת וחרד) ולתת לה תחושת ביטחון, הוא חווה עלייה של ממש בערך העצמי שלו. כשהחרדתית מבינה שהיא פועלת מתוך חרדת נטישה ומתקשרת אותה באופן מאוזן מול בן זוגה, היא יכולה להתפנות לבניית אמון ומרחב תקין בתוך היחסים. הבנה של הדפוסים שמנהלים אותנו עוזרת לצאת מקורבנות ומהאשמה לטובת דיאלוג מקרב ומודע. 

בבלוג שלו על הספה מתייחס הפסיכולוג ערן כ"ץ לילדים שפיתחו דפוס התקשרות לא בטוחה ואומר שהמשמעות היא לא ש"הם יגדלו להיות אנשים לא טובים, חולים, חלשים ומסכנים – בכלל לא – אבל ייתכן ויהיה להם יותר קשה להתמודד עם מצבים שונים, בעיקר כאלו הקשורים למערכות יחסים. מה גם שאנחנו יודעים כי אנשים שהיו בעלי התקשרות לא בטוחה בילדות יכולים לפתח התקשרות בטוחה 'נרכשת' עם השנים, דרך מערכות יחסים מיטיבות עם חברים, בני או בנות זוג או אנשי טיפול, למשל."

עשייה כנתיב הימנעות

האדם הנמנע מחפש ללא הרף דרכים לא לגשת למלאכה, לדחות, לעכב, העיקר שלא להתמודד עם המפלצת ושמה כישלון או, בחלק מן המקרים, הצלחה. אם הוא ייכשל, אז הוא יקבל אישור להערכתו העצמית הנמוכה שמלכתחילה מנעה ממנו את הפריצה קדימה. ואם יצליח, הסכנה גדולה לא פחות, לעיתים אף יותר, שכן כעת מצפים ממנו להמשיך "לספק את הסחורה", וחלילה אם ימעד ולא יעמוד בציפיות. 

ואולם יש נמנעים הנשאבים דווקא לעשייה בלתי פוסקת, המרחיקה אותם מעצמם וממקומות שאינם רוצים לפגוש. 

אחת הדרכים היעילות ביותר להימנע מלהיות עם עצמנו היא לקפוץ מפרח לפרח, בלי להתענג על טעם הצוף, להיות עסוקים ככל האפשר, כדי שלעולם לא יהיה מספיק זמן. התלונה הקבועה של אותו נמנע קלאסי היא "אין לי זמן“. 

מהימנעות להתמסרות

נראה שמתחת לכל הימנעות נמצא אבי הפחדים – פחד מוות. ואולם המוות שרוב האנשים מתאמצים להימנע ממנו הוא לאו דווקא פיזי, אלא רגשי. כדי להפוך לאדם שלם, יש ללמוד התמסרות לחוויית האובדן, לאבד את הישן על מנת לזכות בחדש. יתרה מזאת, מה שקורה בזמן ההתמסרות הוא הוא המימוש עצמו, כי מנקודת המבט הרוחנית אין לאן לשאוף, אלא לחוויית השלמות והאחדות. 

נכון, זהו תרגול למתקדמים, אבל הוא הופך הכרחי יותר ויותר לכל אדם מן השורה. רבים מהמבוגרים בעולם כיום נוטלים תרופות נגד דיכאון וחרדה, והמספרים רק הולכים וגדלים. האדם החרד ינסה ככל הניתן להימנע ממצבים שבהם הוא עלול לפגוש שוב את החרדה ולשכלל את תחושת השליטה שלו בהם. אבל טמון כאן פרדוקס: כדי להחזיר את השליטה לידיו ולהפחית את רמת החרדה, עליו להסכים להרפות ולקבל אותה במלואה, שכן ההתנגדות לחרדה רק מלבה אותה. 

הימנעות מחוויות עשויה להיות סמויה מהעין. הנמנע יכול לספר לעצמו סיפורים שירפדו את הנפילה העלולה לבוא, בלי לדעת שהנפילה האמיתית היא ההיאחזות ביציבות המעורערת בלאו הכי. "רציתי ללמוד איך למות כדי ללמוד איך לחיות," אמר אלחנדרו חודורובסקי, במאי צ׳יליאני ויוצר שיטת הפסיכו-מאגיה. ההסכמה להישיר מבט אל החרדה יכולה לחולל שינוי מהותי בתפיסת החיים. האין מפנה מקום ליש, לחיים חדשים מלאי תשוקה וחיות. שם, בעבר האחר של ההימנעות והחרדה, מחכה לנו הפתעה יקרה מפז –  אנחנו עצמנו.

הכתבה פורסמה במגזין ״חיים אחרים״ בגיליון הגשמה, דצמבר 2019.