לאחר 16 מדורים מגוונים המלאים בתובנות על החיים, הגיע הזמן להיפרד ממדור "ברוח טובה", לטובת מדור חדש מעניין. נדב נדלר מספר על מאחורי הקלעים של המדור – על שנה של עשייה אישית, על תהליך הכתיבה ועל משמעות החיים

כל כך הרבה דברים קרו מאז שהתחלתי לכתוב את המדור. נראה שתחילתו של המדור סימנה גם את תחילתן של תמורות אחרות בחיי.

להעביר הלאה

כשהתחלתי להתייחס לכתיבה באופן מקצועי והיא נהפכה למקור פרנסה, דמיינתי את מגזין "חיים אחרים" כבית מושלם בשבילי. ואכן, חופש היצירה והאמון שקיבלתי מצד המערכת אפשרו לי להעמיק בכל חודש בתחום אחר שהייתי סקרן לגביו, והמחקר והכתיבה חידדו תובנות בחיי האישיים. בדרך כלל, אני "צולל" לתחומי עניין שיש לי נגיעה אליהם או שהשפיעו עליי באופן כלשהו, הרלוונטיים לאותה תקופה שבה המדור נכתב.

המדור האחרון, למשל, עסק ברעיון השפע ונכתב בהשראת המעבר שלי לתאילנד לפני כחצי שנה. הלכתי בעקבות הלב והוא בתמורה נפתח והתרחב. אם ביקרתם בתאילנד אתם בוודאי מבינים למה אני מתכוון. ואולם, כל שינוי קיצוני בחיים דורש הסתגלות. לקח לי זמן לעכל את השפע שפקד אותי ולהתמזג עם התדר החדש. בהתחלה התנגדתי, לא הרגשתי שאני ראוי לקבל את כל הטוב הזה. מתוך מקום של נחיתות, החלטתי לפתוח כל בוקר בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחיקי. זה עבד, והנחיתות נהפכה לענווה ולשמחה.

הרגשתי לנכון להעביר את המסר הלאה ודרכו להזכיר לאחרים, ובעיקר לעצמי, שהחיים יכולים להשתנות מקצה לקצה ברגע אחד של התכווננות. תחילה התלבטתי, כפי שקורה לי לא פעם לפני שאני מתיישב לכתוב, אם לבחור בנושא כה מוכר בשיח הרוחני, וחששתי שמא אין לי מה לחדש בעניין. ואולם, אני מוצא, שוב ושוב, שתמיד אפשר לחדש בנקודת מבט אחרת ובאמצעות אופי הכתיבה, למשל.

חציבה בסלע

אני מאמין שכל מי שעוסק ביצירה חש את הרצון להיות מקורי, אגב ידיעה שאין באמת אפשרות כזאת. הדרך היחידה לעבור את המחסום היא להתמסר למה שמבקש לפרוץ החוצה ולתת לו את הרחם שלו הוא זקוק בשביל לגדול ולקבל חיים משל עצמו. כדי שזה יקרה, מוכרחים לשים את השיפוטיות העצמית בצד ולפעול.

לא פעם תהליך כתיבה נמשך זמן רב יותר ממה שהקצבתי לו. אז עולים תסכול גדול ותחושת חוסר אונים, ופחד שאולי זה כבר לא יקרה – שהילד יסרב להגיח לאוויר העולם. ואולם, התהליך מוכיח לי בכל פעם מחדש שהוא לא תלוי רק בי ובכישרונותיי או ביכולת ההתמדה שלי, אלא שיש לו גם קצב ורצונות משל עצמו. כל שנותר לי הוא לכבדו ולהאמין כי כשיגיע זמנו – המילים יבקעו מן הביצה ויתהלכו על הדף הריק.

לא פעם אני מתאר את תהליך הכתיבה כחציבה בסלע. כשאתה מתחיל לכתוב למערכת חיצונית, אין לך הלגיטימציה לעבוד אך ורק מתוך השראה. "המוזה", שכבודה במקומה מונח, מניעה את גלגלי המחשבה החלודים, אבל אינה מספיקה לצליחת צירי היצירה. לשם כך זקוק הכותב לסיבולת לב-ריאה, שתאפשר לו לגמוע מרחקים ארוכים.

כותבים רבים יעידו כי תהליך הכתיבה אינו בהכרח מהנה, אבל הם נדחפים לסיימו כדי לחזות ברגע המרגש שבו המילים עומדות בזכות עצמן. מכאן ואילך, הטקסט חופשי לטייל בלבבות הקוראים ולהפעיל את קסמיו, ואין תחושה טובה מזו.

פאזל תודעתי

את המדור הנוכחי אני כותב על שפת הים באחד מאיי תאילנד היפים. שוב אני מוצא עצמי מתמודד עם רגשות של צמצום ועם תחושה של חוסר לגיטימציה להתמסר לגן העדן שמקיף אותי. "אנחנו לוקחים את עצמנו לכל מקום", אני חושב לעצמי.

אפשר לשבת על הר האולימפוס או על חול לבן יפהפה מול מים זוהרים ועדיין לחוש טרדה ואי-שקט. בת זוגי הזכירה לי את המשוואה הכה פשוטה ומשחררת: "אם אתה פה, סימן שמגיע לך". לעתים, משפט אחד קטן או אפילו מילה מסוגלים להשיב את הנפש למקומה. זה נכון שקל יותר להיזכר בפלא הבריאה כשהנוף סביב עוצר נשימה, אבל אחרי הכול, זוהי רק תפאורה מתחלפת. למעשה, העבודה הפנימית נמצאת כל הזמן ברקע; היא נמשכת יום-יום, שעה-שעה.

לא פעם אני חושב על אלוהים כעל ישות שמבקשת לחוות את האינסוף דרך העיניים שלנו. לכן, הוא עשה כל אדם יחיד ומיוחד עם עולם פנימי עשיר ברגשות, בתחושות, באמונות ובדרכי ביטוי. אלוהים יצר את האדם בצלמו כדי שיוכל להמשיך ולחקור את הפאזל התודעתי, את הקוסמוס. בעזרת האדם הקטן הוא מבין יותר לגבי מגבלות וכאבי לב, ומנגד לומד כיצד מופקים רגעי שמחה ואושר יש מאין.

כל אדם הוא זן נדיר אך בו בזמן שייך לשבט של זנים נדירים אחרים, עם בעיות ותהיות דומות, ואין חדש תחת השמש. החיים לטעמי נמצאים בטווח של הקונפליקט הזה, וכשאנחנו מצליחים להכילו הוא נפתר מאליו.

מדיסהרמוניה להרמוניה

באחת מהכתבות שלי במגזין, עסקתי באדם הרב-תחומי ("גם וגם וגם", גיליון יולי 2017). לטובת הכתבה ראיינתי את ד"ר תמי יגורי, מומחית לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, בניסיון להבין את משמעות חייהם של מי שאין להם דרך אחת סלולה בחיים, שמתקשים בהגדרה עצמית ועוסקים במגוון רחב של תחומי עניין. גם במקרה הזה, הרעיון לכתבה הגיע מתוך צורך להבין את הפסיפס שממנו מורכבים חיי.

עם השנים פיתחה ד"ר יגורי שיטה שדרכה היא מדייקת את משמעות חייו של אדם, והציעה שנתחיל את פגישת הריאיון שלנו באבחון אישי שלי. כמובן שנעניתי בחיוב ושמחתי על האפשרות לקבל מתנה כה מיוחדת. את החלק הזה של הריאיון לא הכנסתי לכתבה וזו הזדמנות להביא אותו כאן.

שוחחנו רבות על מקומו של הידע בחיי ועל התשוקה ללימוד שמשלב רוחניות ומעשיות כאחד, לידע שתורם להבנת נפש האדם, מקדם מודעות עצמית ועוזר לקצר רגעי סבל לטובת תחושת מלאות וסיפוק. לאחר שהקשיבה לסיפור שלי, הגיעה ד"ר יגורי למסקנה שהכותרת שמסכמת את משמעות חיי היא "מדיסהרמוניה להרמוניה". מצאתי שהגדרה זו מכילה בתוכה הרבה מאוד שיעורי חיים, ובעיקר את המניע הפנימי שלי למצוא ריפוי בכל חוויה ואתגר שמולם אני מתמודד.

כשאני מתבונן במדורים השונים שעלו במשך השנה, אני מגלה בדיעבד כי למרות הגיוון התוכני, יש חוט מקשר בין כולם, והוא הניסיון לחפש אחר הרמוניה במקומות דיסהרמוניים. אני מתחבר לרעיון שכוחן של אמנות או יצירה ככלל טמון ביכולתן לרפא את היוצר ובתקווה גם את האנשים שנחשפים ליצירתו.

לאורך השנה קיבלתי לא מעט תגובות מפרגנות על המדורים, מה שכמובן שימח אותי מאוד והעניק לי את "הדלק" להמשיך ולהעמיק בנושאים שנוגעים באנשים רבים. זה הזמן לומר תודה לכם הקוראים ולמערכת "חיים אחרים", שנתנה לי את הבמה שהייתה לי כקנבס לבן לביטוי יצירתי חופשי.

אפילוג

כעת הגיעה השעה להתחדש בפורמט שונה, ששם במרכז את הנושא המעניין מכול בעיניי, והוא כמובן אנשים. בכל מדור יתארח אדם אחד, שיענה לי בקצרה על שאלון קבוע, ובסופו אתן לו הזדמנות לשאול שאלה ולקבל עליה תשובה בעזרת קלפי טארוט. אני מאמין ששיתוף דילמות של אחרים יכול לתמוך בקוראים שנמצאים בצומת דרכים דומה ויכולים להיעזר בעצה שתינתן במסגרת הריאיון. נתראה במדור החדש.

פורסם במגזין ״חיים אחרים״, גיליון ינואר 2018.