שובן של הכוהנות

לארכיטיפ הנשי פנים רבות: האם, המאהבת, הסבתא החכמה – לכולן תפקיד רוחני חשוב בהיסטוריה האנושית. ואולם, אלפי שנות שליטה גברית-פטריארכלית טשטשו את הזכות הנשית ואת מעמדה של הכוהנת בחברה. כיום, יש התעוררות מחודשת של העוצמה הנשית ושל חשיבותה בעולמנו, הרווי באגו גברי חסר מעצורים. שלוש נשים משפיעות בנות זמננו מדברות על נשיות אז והיום מבעד עיניהן של שתי נשים משפיעות בהיסטוריה ואימא אדמה אחת

מערכת הפריבילגיה הגברית נבנתה, בין היתר, על גבי נחיתותן של הנשים, שנאלצו להצניע את אוצרות הרוח בתוכן, אחרת היו נשרפות על המוקד. מרבית הנשים נכנעו לתכתיבי החברה ונהפכו לעקרות בית נטולות קול. לשמחתנו, האנושות חזרה להכיר בחשיבותה של העוצמה הנשית ונשים רבות מביעות את קולן הייחודי ומביאות אותו לעולם.

שער לביטוי תנועתי

דמות משמעותית באסלאם היא רביע (ראבעה) אל-עדוויה, אישה שקיבלה מעמד של קדושה אצל הסופים. היא נולדה בבצרה שבעיראק במאה השמינית לספירה, בת רביעית במשפחה בת ארבע בנות ומכאן שמה רביע, "רביעית" בשפה הערבית. מסופר שכשנולדה, התגלה הנביא מוחמד לאביה בחלום ובישר לו כי בתו הקטנה נועדה לגדולות. כעבור זמן מה מתו הוריה ורעב תקף את בצרה. רביע ואחיותיה נאלצו להיפרד. רביע נמכרה לעבדות וסבלה מיחס מחפיר מצד המעביד שלה. האגדה מספרת שבאחד הלילות הוא מצא את רביע מתפללת באדיקות. המראה שלה בשעת תפילתה היה כה עוצמתי ומעורר יראה, עד שהוא החליט לשחררה לחופשי.

כשאורלי פורטל, מורה לתנועה וריקוד וכוריאוגרפית, שמעה לראשונה על רביע, היא הייתה בתחילתו של פרויקט חדש ומרגש. לפני כחמש שנים היא גילתה לחנים פרסיים ששייכים לאב איראני ולבנו והחליטה ליצור להם כוריאוגרפיה. בדיעבד, היא מצאה שהטקסט המולחן שייך לג'לאל א-דין רומי, קדוש ומיסטיקן סופי במאה ה-13, הנחשב לאחד המשוררים הדגולים ביותר בכל הזמנים. פורטל הבינה את משמעות המילים גם בלי לדעת את השפה.

בתחילת שלבי המחקר של היצירה צפתה פורטל בסרט על רומי. במהלך הסרט אחד המרואיינים לחש שלפני רומי הייתה רביע. המרואיין לחש את שמה מכיוון שלא מקובל להזכיר את רביע כדי לא להוריד מכבודו של רומי. ואולם, רביע הגיעה 400 שנה לפני רומי והתוותה לו את הדרך.

"בנקודה הזאת התהפכה לי הבטן", מספרת פורטל. "הבנתי שהגעתי לרומי בשביל לגלות את רביע, והיא ההשראה שחיפשתי כדי להשלים את היצירה ולהעניק לה את שמה".

"רביע" הייתה היצירה הנועזת ביותר והשלמה ביותר של פורטל עד אז. היצירה נותנת תחושה של מעין פולחן או טקס תפילה שמתבטא בחזרתיות על תנועות שמתכתבות עם הטקסט. הכוריאוגרפיה כולה נולדה במעין מצב רוח תקשורי שבו פורטל, כשמה כן היא, הייתה בגופה שער לביטוי תנועתי של הצלילים ושל המילים המקודשות. חלק מהתנועות במופע הן בהשראת המסדר הסופי, אבל רוב התנועות התפתחו באופן אינטואיטיבי.

"זו הייתה חוויה מיסטית לחלוטין", נזכרת פורטל. "לא קראתי את הטקסטים בשביל ליצור. רציתי לשמור על ניקיון פנימי כדי לא להיות מושפעת ולהתחבר רק לתדר של הצליל. בדיעבד, סיפר לי חבר שהתנועה תואמת למשמעות הטקסט באופן מדויק.

"היצירה פרצה והצליחה וזה ריגש וחיזק אותי. ואולם, הייתי צריכה הרבה אומץ להחזיק את היצירה על הבמה, ואת האנרגיה של הבנות בלהקה כדי להמשיך להעמיק בה ולא להיסחף עם ההצלחה. הקריאה הייתה להתכנס עוד ועוד פנימה, וזה היה מסע מאתגר.

"בכל הופעה הרגשתי שאני נכנסת לטקס שאיני יכולה לשלוט בו באופן מוחלט. לא ידעתי אם אצלח אותו ואיך אצא בסופו; זה היה כמו להיכנס לתעלת הלידה בכל פעם מחדש. הרגשתי שרביע מלווה אותי לאורך כל הדרך". 

צילום: אייל הירש

ללכת עד הסוף

רביע פרשה מהחיים המסורתיים כפי שהיו נהוגים בזמנה ועדיין מקובלים במידה מסוימת עד היום, בעיקר בחברות שמרניות מאוד. היא בחרה להתמסר באופן טוטלי לאמונה באמצעות תפילות, מדיטציה ותרגולים רוחניים, שכללו גם את ריקוד המחוללות הסופי, שביצעה בעודה עירומה, במטרה להתאחד באופן מלא עם אהובה היחיד והנצחי – אלוהים. מסופר כי כשנשאלה על ידי אחד ממחזריה הרבים אם ברצונה להינשא, ענתה: "קשרי הנישואים מתאימים לאלה שיש להם הוויה. כאן ההוויה נעלמה כליל, אין לי כלום בעצמי ואני קיימת רק דרכו (דרך אללה – נ=נ). אני שייכת אך ורק לו. אני חיה בצל פקודתו, ולכן עליך לבקש את ידי לא ממני, אלא ממנו בלבד".

"מה שהדהים אותי הוא שרביע הייתה אישה במאה השמינית", אומרת פורטל. "לא הייתה אז לנשים זכות קיום. איך היא הצליחה להיות חופשייה באמונתה? מאיפה היו לה הכוחות לפרוש באופן מוחלט מהחיים ומהתפקידים שלה כאישה וללכת עד הסוף עם האמונה שלה?

"זיהיתי את החלק שבי שגם חי ככה, ולצדו את החלק שמתמודד עם הציפייה שיש ממני כאישה. אמנם אנו חיים בתקופה מתונה יותר, אבל לא באמת השתחררנו מהכבלים של הדיכוי. אני מזהה את המקומות שאיני באמת חופשייה בהם להיות האישה שאני במאה אחוזים, עם האמונות שלי ועם הבחירות שלי. לכן, בשבילי רביע היא השראה. אני מקבלת ממנה הרבה כוח להמשיך בדרכי הבלתי מתפשרת, שמתבטאת בלרקוד מהבוקר עד הלילה, מתוך ידיעה ברורה שזה מה שאני רוצה ואמורה לעשות. ריקוד בשבילי אינו רק כיף, אלא גם חקירה וגילוי של אמת. הוא עבודה רוחנית".

לצד ההזדהות עם דמותה של רביע ועם האופן שבו ניתקה עצמה מכבלי המוסכמות, פורטל בחרה להיות אימא, מה שהוסיף לייעוד שלה נתיב חדש.

"רביע חיה בחברה שבה לנשים לא היה תפקיד אחר מאשר לעשות ילדים ולשרת את אביהם. הבחירה לפרוש אמיצה בעיניי. גם אני לא הלכתי בדרך הממסדית מבחינת משפחה וזוגיות, אבל בתחילת הדרך הייתה לי המון מוטיבציה להיות בת זוג ורעיה. רציתי משפחה וילדים, אפילו שישה, אבל גיליתי שהמסלול שלי אחר. זה לא שאיני מאמינה ביחסים, אבל אני יודעת שיש נתיב אחר שקודם להם, והוא ללמוד להיות לבד. זהו סוג של התנזרות לא מתוך כפייה או מתוך רעיון, אלא מתוך המציאות עצמה.

"האימהות הפגישה אותי עם חד-משמעיות. היא כמו אמונה, אין אפשרות לערער עליה. היא הייתה המסדר הסופי שלי. שם גיליתי את הכוחות שלי, את האמונה שלי, את האור וגם את הפחד הכי גדול. בסופו של דבר, נתיבי הריקוד והאימהות השלימו זה את זה".

עוצמת הפגיעות

פורטל נשאבה לעולם הריקוד בגיל צעיר. היא התאמנה שעות רבות בחדרה בריקוד ובשינון תנועות, ובהמשך למדה בלט, ג'ז, אימפרוביזציה, קונטקט ומחול מודרני. היא רקדה בלהקות מחול כגון "אנסמבל בת שבע" ו"קול ודממה", ועם הזמן גילתה גם את ריקודי הבטן, שפתחו בפניה עולם חדש של תובנות בנוגע לנשיותה.

"בעקבות ריקודי הבטן התחלתי דיאלוג עם האגן שלי, ששיקף לי מציאות שלא תמיד הייתה פשוטה. ראיתי שחלקים בי משוחררים לעומת חלקים אחרים שאני מתביישת בהם. זה התחבר לי גם למיניות שלי, שם חוויתי אותם מקומות שאיני מדייקת עם עצמי ולא תמיד כנה. בשביל לרקוד את הסגנון האינטימי הזה אני צריכה להיות קודם באינטימיות עם עצמי.

"חלק מהלמידה הוא לדעת לנשום לבטן ולסנכרן את הנשימה עם התנועה; לא לבצע שום תנועה שסותרת את הטבע שלנו. בהתחלה לא עושים הרבה וזה מוזר. לא פשוט לגלות שבכל תנועה יש מאמץ, מוטיבציה ורצון להצליח ולהרשים; במיוחד עם האגן. אותו דבר קורה במיניות. אם את קשובה, את קולטת שאת עושה בעיקר תנועות שאינך אמורה לעשות. התחלתי לעדן את התנועה ובאמצעות הריקוד עבדתי על המיניות שלי. בהמשך, הגיעה שיטת פלדנקרייז כתמיכה מדעית למה שעברתי מבחינה אנרגטית. הגעתי לחוויות אקסטטיות גדולות בלי שהתכוונתי, רק בזכות העבודה הצנועה של תנועה, של משקל ושל נשימה.

"אולי בגלל הפגיעות של נשים בכל העידנים, יש לנשים תפקיד חשוב בכל ההתפתחות האנושית. נשים אחראיות לפגיעות הזאת וממנה הן יכולות להתעצם. אני חושבת שמהמקום הפגוע שלי נהפכתי למשפיעה. אני פוגשת את האפשרות לשלמות בכל פעם מחדש. הלוואי ועוד נשים ייחשפו לפגיעות שלהן ויעודדו אחרות לעשות אותו דבר. בעיניי זו כל תורת הכהונה הנשית על רגל אחת".

פרישות או משפחה

לפני כעשור ביקרה הדס גלעד, משוררת ומנחת קבוצות כתיבה, ברישיקש שבהודו בפעם השלישית. היא חיפשה להתחבר למקום שוב, הפעם באמצעות שירה הודית. היא נתקלה בספר של המשוררת ללה ומאז החל הרומן שלה איתה.

"כשהגישו לי את הספר, הכריכה נראתה לי מצועצעת מאוד, אבל לקחתי אותו בכל זאת. לקח זמן עד שהבנתי שיש בו משהו. התחלתי לתרגם את הספר מאנגלית כדי לקרב את השירים לעברית. לאט-לאט החומרים התהוו למסה ושיתפתי את השירים עם חברים. קיבלתי תגובות חיוביות מאוד, שהביאו אותי לחשוב שאולי כדאי לפרסם את השירים. כך נולד הספר 'שיר עירום', שראה אור בשנת 2012 בהוצאת חדקרן".

ללה הייתה מיסטיקנית ומשוררת הודית, שחיה בחבל קשמיר שבצפון הודו בשנות ה-20 של המאה ה-14. בדומה לרביע, היא חיפשה אחר האמת דרך רוחניות פנימית, והתרחקה מדוגמות דתיות. את התובנות שלה ביטאה ללה בשירים מקודשים, שעברו בעל פה והועלו לכתב 400 שנה מאוחר יותר. היא עזבה את נישואיה בגיל 24 ויצאה לחיפוש רוחני. היא פרשה מהחיים החומריים והצטרפה לזרם הינדואיסטי של האל שיווה, ובהמשך מצאה מורים סופיים. לאחר התנסות עם מורים רוחניים שונים היא זנחה את כל התורות ושללה את הרעיון שיש רק אמת אחת. האגדה מספרת שהייתה משוטטת עירומה כשהיא רוקדת ושרה את שיריה כמעין מטיפה אקסטטית, ללא חשש ממה שיחשבו עליה.

"יְקַלְּלוּ כְּאַוַּת נַפְשָׁם.

בְּתוֹכִי, אֲנִי קְרוֹבָה

לָאֱמֶת, נִשְׁמָתִי

נוֹתֶרֶת שְׁקֵטָה וּצְלוּלָה.

הַסְּבוּרָה אַתְּ שֶׁשִּׁיוָה חוֹשֵׁשׁ

מִלַּהַג הַבְּרִיּוֹת?

אִם אֵפֶר נוֹשֵׁר עַל מַרְאָה

הִשְׁתַּמְּשִׁי בּוֹ כְּדֵי לְמָרְקָהּ".

(מתוך "שיר עירום", מילים: ללה, תרגום: הדס גלעד, עריכה: טל ניצן)

"עוד מהפעם הראשונה שנסעתי להודו, בגיל 21, קסמה לי האפשרות לעזוב את הכול וללכת בדרך הרוחנית", מספרת גלעד. "לשבת במערה, לעלות על הר וללכת עד הסוף. הסתכלתי על נזירות ואמרתי לעצמי שיבוא יום ואהיה נזירה.

"ברגע שגיליתי את המדיטציה התמסרתי לריטריטים. עשיתי ויפאסנה וקורס בודהיזם טיבטי. התחברתי לרעיונות שאינם דתיים. היה בי רצון לקחת את זה עוד צעד קדימה ופנטזתי על הרעיון של להתנזר. ואולם, הייתי גם מתאהבת סדרתית. בכל ריטריט היה איזה סיפור אהבה. רק התחלתי לגלות את הטעם של מיניות ואהבה. 'כשאהיה בת 40 אתנזר', אמרתי לעצמי. היום אני בת 42.

"פרחתי בגיל מאוחר יחסית בכל מיני מובנים וגם בהורות. בסופו של דבר לא התנזרתי ונהפכתי לאימא. זו עבודה רוחנית; אולי העבודה הכי גדולה, בטח לאישה. כשבני הבכור נולד, הבנתי שאין לי זמן יותר, אבל זה גם שינה לי את סגנון הכתיבה ואת עומק ההתבוננות בדברים. באיזשהו שלב הפסקתי לעשות את החשבון הזה. שום דבר אינו הולך לאיבוד באמת. במובנים מסוימים אני הקודמת אינה קיימת עוד, אבל בו בזמן היא עדיין חלק ממני, רק שהיא עברה טרנספורמציה".

ההווה של החיים

"הפוטנציאל היצירתי הכי גדול הוא יצירה של חיים – אימהות", אומרת גלעד. "בחרתי לממש את הפוטנציאל הזה. העבודה שמגיעה לאחר מכן גדולה כל כך וצריך לוותר על המון דברים אחרים. פתאום ההבדלים בין גבר לאישה נהפכים לדרמטיים מאוד. ההיריון הוא מסע גדול והוא עוזר לך להבין רק את ההתחלה של מה שנדרש ממך כאישה.

"אני מאמינה שהכוח הנשי הוא ה'ביחד'; להבין את השבטיות, לדבר זו עם זו על נושאים בוערים. אחד הדברים שזעזעו אותי, למשל, הוא קשר השתיקה – 'אימהות קשה כל כך? למה אף אחת לא אמרה לי?'. היריון, לידה, אימהות, מיניות – אלה נושאים שאינם מדוברים עד הסוף. הוצאה לאור של הנושאים האלה משמעותית עכשיו אצל כוהנות נשיות – כך אפשר לאחד נשים. כך גם התחיל הפמיניזם, במעגלים של נשים ושיחות. כשכל אחת נמצאת בבית שלה אין שיח. צריך לעורר את התודעה.

"אני מרגישה שללה היא חברה לדרך. גם אם הלכנו לכיוונים שונים, אני מוצאת את עצמי חוזרת אליה פעמים רבות. אני אפילו לא צריכה לחזור לספר פיזית – הוא מוטמע בתוכי ואני מכירה כל מילה ומילה בו. המשפטים והשירים מופיעים בשעת הצורך.

"יֶשְׁנָם הָעֵרִים בִּשְׁנָתָם

וִישֵׁנִים הַנִּדְמִים כְּעֵרִים.

יֵשׁ הָרוֹחֲצִים בִּבְרֵכוֹת הַקֹּדֶשׁ

וּלְעוֹלָם לֹא יִטַּהֲרוּ.

אֲחֵרִים

טוֹרְחִים בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת

וְחָפְשִׁיִּים הֵם מִכֹּל מַעֲשֶׂה".

(מתוך "שיר עירום")

"ללה מביאה אמת צלולה מתוך המערה", ממשיכה גלעד. "היא אמנם פרשה מהחיים, אבל המסר שלה הוא שאין זה משנה באיזו דרך נבחר. תרגמתי את הספר לפני שנהפכתי לאימא, וגם אז הוא היה רלוונטי, עוד כשהתנדנדתי בין האפשרות להכות שורש בתוך החיים או להרפות.

"זה קרע אותי והיו תקופות שהרגשתי חזק את הקונפליקט. עכשיו כבר אין לי השאלה הזאת, אבל כן יש לי שיח עם הכיוון שבחרתי. זה אומר להסתכל על ההווה של החיים כחומר יצירתי שאני בתוכו; שהכאן והעכשיו הם לב העניין. יש לזה ערך רב כשאני מצליחה להיות כאן, ברגע הזה. זה מה שאפשר לקחת מללה. כל הזמן להסכים להיות בהווה באופן מלא, לא רק ברמת הכותרת".

"אִם הֵמַסְתָּ אֶת תְּשׁוּקוֹתֶיךָ

בִּנְהָר הַזְּמַן, בְּחַר

בְּחַיֵּי פְּרִישׁוּת, אוֹ בְּחַר

בְּחַיֵּי מִשְׁפָּחָה, בְּכַפְרִיּוּת.

אִם תֵּדַע אֶת הָאֱלֹהִים הַטָּהוֹר שֶׁבְּךָ

תִּהְיֶה זֶה, בְּכֹל מָקוֹם".

(מתוך "שיר עירום")

חיבור לאימא אדמה

את מרכז ריפוי, יצירה והתחדשות הקימה קרן כרמון-לוי בחצר ביתה כדי לאפשר לנשים להתכנס יחד ולהתעטף בחומה של אימא אדמה. היא מעבירה טקסים וסדנאות ברוח האינדיאנית ונעזרת בכלים מסורתיים כגון אוהל טיפי ומבני סווט לודג', שמשמשים כרחם בחניכה של היטהרות וזיכוך. כרמון-לוי, שהצטיינה בשיווק ובמנהל עסקים, שינתה את חייה בעקבות סדנה על שמאניזם אינדיאני.

״כשהגעתי לסדנה הדמעות לא הפסיקו לזלוג. לא היו שאלות יותר, ידעתי שהגעתי הביתה. מאז התשוקה לתחום הריפוי רק הולכת וגדלה. במהות שלי אני אדם מופנם וביישן, ולא דמיינתי שאהיה מנחה, אבל נתתי לקול הזה להוביל אותי. בניתי בעזרת חברים סווט לודג' בחצר ביתי כדי שיהיה לי מקום לעשות את הטקס בעצמי. יום אחד הגיעה שליחה של קבוצת נשים; היקום ממש נקש בדלת.

"ההנחיה שלי התחילה בחושך, ממקום שלא רואים אותי ורק שומעים את קולי. עם הזמן, הוצאתי את עצמי החוצה לאור והושפעתי מהסביבה פחות. חלק מהנשים שמגיעות לכאן עוברות תהליך דומה של חיבור לקול האותנטי שלהן, של חיבור לאדמה כדי להיות מי שהן. מה שהן עוברות פה הוא חלק מהמציאות, ואחר כך צריך להביא את התובנות הביתה. מדובר בהתקרקעות ובפרקטיקה בדרך".

על פי התפיסה השמאנית, כדי לחיות חיים של אושר ושמחה יש להיות בהרמוניה עם אימא אדמה ועם איכויות הטבע. אימא אדמה היא האימא של כל הברואים על פני האדמה, אנרגיה חובקת עולם. היא נותנת לנו חיים, ולכן מומלץ לנו לשמור על הפלנטה שבה אנו חיים, הולכים ונושמים, להכיר תודה על הפירות ועל המים שמזינים את גופנו ורוחנו ולהיות קשובים למסרים שמגיעים מעולם הטבע התבוני.

"אימא אדמה חיה, נושמת ופועמת. בעיניי היא אנרגיה נקבית", אומרת כרמון-לוי. "יש לה גם תודעה וחלומות, והיא חלק ממערך אינסופי של כוכבים שעמם היא מתקשרת. אנחנו בעצם הילדים שלה, חלק מהטבע הגדול הזה, חלק מהברואים. היא אוהבת אותנו ללא תנאי, מקבלת אותנו, מעניקה לנו קרקע טובה כדי שנוליך עליה את מי שאנחנו בגוף וברוח. היא מעניקה לנו יציבות כדי להגשים את עצמנו.

"ככל שנהיה מחוברים לאימא אדמה, מקורקעים וחשים שייכות אליה, כך נוכל לפרוש כנפיים, לפתוח את הערוצים האינסופיים ולעשות מעברים יפים לעולמות אחרים. ואולם, אם אין את הקרקע ואין לאן לחזור מהמסעות האלה, הטיול עלול להיות מסוכן". 

צילום: קרן כרמון לוי

מהות אימהית

"מה שאני עושה בשירות שלי הוא עבודת אחדות עם אימא אדמה", ממשיכה כרמון-לוי. "נשים, מכיוון שיש להן רחם שמכיל ובורא חיים, מחוברות למקור היצירה של היקום. נשים מקבלות בלידה את מתנת הרחם, שנושא בתוכו את החכמה של אימא אדמה – אהבה ללא תנאי, הכלה ונתינה. אימא אדמה מצמיחה מתוכה דברים, מתחדשת ומחוברת למחזוריות הלבנה, שקשורה ישירות למחזור האישה.

"קיים קשר טבעי ועתיק יומין. בימי קדם נשים היו נכנסות לאוהל האדום. היה להן תפקיד: לחלום ולנבא לאן השבט ילך וינדוד. הן היו מחוברות חזק מאוד לטבע, לאימא אדמה ולירח. חשוב מאוד היום להביא ריפוי ומזור לרחם הנשי. יש לאישה המון אחריות על הרחם שלה; הרחם הוא כמו היכל מקודש, מקום שקולט המון דברים. יש לנו נטייה לחשוב שזה התפקיד הבלעדי של הלב, אבל אצל אישה זה גם הרחם. נשים יודעות להביא את האינטואיציה ואת החוכמה שלהן מהמקום הזה. יש המון נשים שעושות עבודה מבורכת בתחום".

כרמון-לוי טוענת כי "לא צריך ללדת בשביל להיות אימא. אכן, יש לרחם תפקיד לברוא חיים, אבל לידה יכולה להיות כל סוג של יצירה. המהות האימהית קיימת בכולן. השאלה היא אם האישה רוצה להתחבר למהות הזאת.

"להיות אימא משמע לחוות את העולם כמו חווה, להיות אם כל חי. כל היצורים הברואים הם ילדיי – אני אימא אדמה. יש תנועה טבעית במעגל החיים הגדול שקובעת מתי אני יוצאת החוצה ומביאה את המתנה שלי לעולם, ומתי אני רוצה להסתגר בתוכי ולחלום כדי לקבל השראה ליציאה הבאה.

"כולנו רוצות להיות יצירתיות בכל תחום בחיים, לתת לדמיון מקום, לראות את החזון וללכת אותו. נשים רבות חוברות למקום הזה ומהדהדות אותו הלאה. זהו חיבור שהוא חובה מפני שיש לו חלק בשלום של האנושות עם אימא אדמה. החיבור של השבט הנשי, בצחוק או בבכי, יביא את השלום בין המין הנשי לגברי. ככל שהרחם של האישה יחבור לרחם של האדמה, כך נדע להביא את המים הטובים הביתה, לגברים ולילדים שלנו".

כרמון-לוי מוסיפה כי "האתגר הנשי הגדול ביותר כיום הוא שמירה על אותנטיות ללא סייגים בתוך עולם מניפולטיבי ורועש, שמכיל לא פעם ידע מבלבל. יש נשים שרוצות להתחבר לגוף שלהן, להתרכך, לקבל את עצמן ולהתחבר לנביעה הפנימית שלהן. הן רוצות ללכת משוחררות יותר. אם אנו סוחבות עומסים שמקורם אלפי שנים אחורה, מדובר בניקיון של דורות רבים שחוו דברים לא טובים. בתוך התהליך יש לתת ביטוי למי שאנחנו עם כל המורכבות והרגישות.

"על פי המסורת האינדיאנית, נשים נחשבות לשומרות המים, ומים מסמלים בין היתר זרימה של רגשות. יש חשיבות ליחד הנשי ואנחנו מבינות זו את זו. האתגר הוא להיות הכול, להכיל וללכת בדרך הטובה בלי שום עכבות ובלי להדחיק שום רגש. כלומר, לרקוד את החיים, לרקוד עם אימא אדמה ולרקוד את האמת. לכל אחת יש האמת בתוכה".

"על פי המסורת האינדיאנית, נשים נחשבות לשומרות המים, ומים מסמלים בין היתר זרימה של רגשות. יש חשיבות ליחד הנשי ואנחנו מבינות זו את זו. האתגר הוא להיות הכול, להכיל וללכת בדרך הטובה בלי שום עכבות ובלי להדחיק שום רגש. כלומר, לרקוד את החיים, לרקוד עם אימא אדמה ולרקוד את האמת. לכל אחת יש האמת בתוכה".

פורסם בגיליון אוקטובר 2017, מגזין ״חיים אחרים״. 

צילומים: אלכס אפט ואייל הירש מתוך המופע ״רביע״ של להקת המחול של אורלי פורטל. 

אהבתם? שתפו את הפוסט

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך

זוגיות

החסמים בדרך למימוש זוגיות

אנחנו חיים בעידן שבו האנרגיה הנשית והגברית מתנגשות זו בזו, לעתים מבטלות אחת את השנייה, מה שיוצר מצב מורכב מאוד מבחינת מערכות יחסים. העידן המדובר,

קרא עוד »
פוסט על איך לממש את החזון שלנו
בריאת מציאות

למה הדבר שאנחנו הכי רוצים מתרחק מאתנו?

״מדוע אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים?״, זוהי אחת השאלות הכי מעניינות שאדם יכול לשאול את עצמו בגלל שהחקירה שלה יכולה להוביל לאינספור גילויים ורבדים של העצמי; הן במישור הנפשי והן במישור הרוחני. להלן 8 מכשולים עיקריים שעלולים להרחיק אותנו מהגשמה:

קרא עוד »
מגזין חיים אחרים

סיכול ממוקד

יש כאלה שיודעים להוציא מהכוח אל הפועל. על פי רוב הם לא אנחנו. אנחנו מאוד רוצים, אנחנו שופעים רעיונות כרימון, יש המון דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל לא. ויש לנו תירוצים משכנעים מאוד (אותנו) וגם סיבות נסתרות מהעין לכך שאנחנו לא מממשים את הרעיונות, החלומות, הרצונות שלנו

קרא עוד »
סגירת תפריט