כל מהפכה באנושות הביאה עמה תמורות לצד הרס הקוד הישן. חדירת הטכנולוגיה לכל פן בחיים דוחפת אותנו לחשב מסלול מחדש ולנסות לחזור לאיזון עם עצמנו ועם הסביבה. המדור הנוכחי עוסק בחשיבות שבשמירה על תקשורת בינאישית מפרה לאור השפעת המכשירים הדיגיטליים בחיינו

המהפכה הטכנולוגית המואצת הפכה אותנו לזמינים יותר מתמיד, וכיום קל לתקשר עם אחרים ולשמר חברויות. עם זאת, שפע המידע נהפך לנזיל יותר, לעתים לחסר ערך, משום שלא התאמצנו להשיגו. אם בעבר חשבנו פעמיים לפני שליחת הודעה, בעיקר משום שמסרונים היו יקרים, כיום אין כל הגבלה והיד על המקלדת קלה מאוד. וכמו באינפלציה, הערך של כל הודעה יורד, ועמו יורדת גם הדחיפות לתת מענה.

הטכנולוגיה שמה אותנו במלכוד. מצד אחד, אנחנו רוצים להישאר מחוברים וזמינים פן נפספס מחווה מרגשת שתאיר לנו את היום, ומצד שני, אנו מעוניינים להיות אדונים לזמן שלנו ואם נשיב מיד על כל הודעה, בקלות נמצא את עצמנו צמודים לסמארטפון באופן אובססיבי – בשולחן האוכל, בחדר השינה, ברכב וכן הלאה.

הפער הקוגניטיבי הזה גורם להרבה קצרים בתקשורת הבינאישית, מה שהביא את מיטב המוחות ביפן להמציא פתרון בדמות האימוג'י, אותם סמלים שנועדו לחסוך לנו בזמן וחשוב מכך – לדייק את כוונתנו וכך להימנע מאי-הבנות. רק שההצלחה היא חלקית בלבד.

האלימות שבהיעלמות

עם התופעות השכיחות יותר במרחב הווירטואלי נמנות התנתקויות והיעלמויות. אין ספק שבחלל דיגיטלי חסר גבולות קל יותר לעשות זאת – איננו רואים את האחר או מבררים מהם רגשותיו. אנחנו משכנעים את עצמנו שזה בסדר לא לענות למסרון לאורך זמן או לא להחזיר שיחת טלפון, ולא פעם שוכחים לגמרי שהצד השני נמצא מעבר למסך.

ואולם, גם כשאנחנו מבינים באופן לוגי שאין סיבה להיעלב כשאיננו מקבלים מסרון או "לייק", נפרש זאת כדחייה. המוח שלנו מחווט באופן הזה; האזורים שמופעלים כשאנו חווים דחייה הם אותם אזורים שמופעלים כשאנחנו חווים כאב פיזי. זוהי הסיבה לכך שאפילו מה שנראה כדחייה קטנה כואב יותר ממה שהיינו מצפים.

בעוד מבחינה טכנולוגית אנחנו מתקדמים מאוד, מבחינה נפשית התהליך אטי הרבה יותר. אנחנו חשים גיבורים מאחורי המקלדת, אבל למעשה פגיעים באותה מידה. ואולם, נראה שיש לנו יותר לגיטימציה להיעלם מהחיים של האחר בלי לתת הסברים. הדיאלוג המקוטע נותן אותותיו – העלבון הולך וגדל ועמו מחריפה גם השתיקה בין שני הצדדים. כשאנחנו כן מתעקשים לנהל שיחה בוגרת מתגלים בדיעבד אינספור קצרים בתקשורת שהיו יכולים להיחסך בקלות, אם רק היינו בוחרים להרים טלפון לפני שהנתק נהפך למשבר.

תופעת ההיעלמות נוכחת מאוד בתחום הרומנטי. ההיצע הגדול בשוק הרווקים והרווקות והקלות שבה אפשר ליצור אינטראקציה עם בן זוג פוטנציאלי באתרי היכרויות מביאים לא פעם לחוסר רגישות בהתנהלות זה מול זה. אם נפגשנו עם בן זוג לדייט אחד והחלטנו שאיננו מעוניינים להתקדם למפגש נוסף – מן הראוי, לכל הפחות, לסמס לו על החלטתנו. קל וחומר כשזהו קשר ארוך יותר, ואז שיחת טלפון מתבקשת.

גם אם מאוד לא נוח לנו לדחות מישהו, עלינו לכבדו ולעשות מאמץ לבטא מולו את רגשותינו. בדרך כלל, גם כשאדם חש דחוי, הוא מעריך את בן הזוג על שהיה כן ואותנטי מולו.

המשבר באמפתיה

מרבית השיח כיום סביב השפעות הטכנולוגיה דן בפגיעה הקריטית ביכולת שלנו לחוש אמפתיה, בעיקר בקרב בני נוער שהפנימו את שפת הגאדג'טים מינקות. ד"ר יוליה גולנד, שמחקריה עוסקים בסנכרון הביולוגי שנוצר באינטראקציה בין אנשים, טוענת כי המוח שלנו עסוק ללא הרף בקריאת מצבו של האחר ברמות שונות.

זהו מנגנון אוטומטי של הזדהות וחיקוי, מה שמוכיח שאמפתיה מקורה בגורם ביולוגי ושהיא אינה נרכשת באמצעות חינוך. ואולם, כדי להפעיל את המנגנון האמפתי, עלינו להיות קשובים לסביבה ולהתעקש על מפגשים אישיים. מפגשים כאלה מפעילים את החושים ונותנים מקום למסרים בלתי מילוליים, באמצעות שפת גוף ואינטונציה, לעשות את שלהם – מה שכמובן אינו קורה ברשתות חברתיות ובמסרונים.

ובכל זאת, המציאות בשטח מראה שאנחנו בוחרים בהתכתבות כצורת תקשורת מרכזית, ועל כן מאבדים מידע חיוני זה על זה. ואם כבר בחרנו להיפגש, חלקנו הגדול מתקשה לוותר על נוכחות הטלפון הנייד ומניחו במקום גלוי לעין.

ניסוי פשוט מצא כי גם כשהטלפון הנייד הונח הפוך על השולחן בזמן פגישה, הוא המשיך להשפיע על הנבדקים. באופן לא מודע הוא תזכורת למקומות אחרים שאנחנו יכולים להיות בהם, מה שמוריד את המוטיבציה להעמיק ולחוש אמפתיה כלפי האחר. לאור זאת, נושאי השיחה נהפכים לטריוויאליים.

לכן, חוקרי התחום ממליצים לשים את המכשיר בתיק בזמן פגישות, ואם אפשר גם להשתיקו. אפשר ליישם אותה המלצה גם בזמן משפחה משותף, סביב שולחן האוכל למשל, כדי לתת מקום לשיח בצורתו ה"מיושנת" וליצור התקרבות.

הקיום שבשיתוף

מתחת לכל הפעילויות שלנו בחיים מתחבא מניע קיומי, קול שמנסה לצעוק אבל הוא כה עמוק עד שאנחנו שומעים אותו כלחישה – "אני לא רוצה להיות לבד". יותר מכול אנחנו מבקשים שיאהבו אותנו, שיכירו בקיומנו ושיאשרו שאנו מוצלחים. הרשתות החברתיות כביכול מאפשרות את כל זה, אבל השאלה היא אם אנו מסוגלים לייצר פידבק לעצמנו, מתוך עצמנו.

אריך פרום כותב בספרו "אמנות האהבה": "אם אני קשור לאדם אחר משום שאיני יכול לעמוד על רגליי שלי, הוא יהיה לי מעין גלגל הצלה, אבל הקשר לא יהיה קשר של אהבה. הפרדוקס הוא שהיכולת להיות לבד היא תנאי ליכולת לאהוב".

ספרו של פרום ראה אור שנים רבות לפני שהאינטרנט כבש כמעט כל היבט בחיינו, ונראה שהוא רלוונטי היום יותר מתמיד. אנחנו פונים למכשירים האלקטרוניים כדחף לא נשלט למלא חללים ריקים שמתוכם עלולות לצוף תחושות קשות כגון בדידות, כאב וצער. עלינו ללמוד שגלים רגשיים אלה הם חלק אינטגרלי מהחיים ושאם נותנים להם מקום הם חולפים כלעומת שבאו. אם אנחנו אמיצים מספיק לצלול לתחושות האלה, נוכל לגלות מה קורה בעבר השני שלהן.

הקומיקאי לואי סי.קיי מתאר את החוויה באחד מהקטעים המוכרים שלו: "העצב הוא פואטי. אתה בר מזל לחוות רגעים עצובים, משום שכשאתה נותן לעצמך להרגיש עצוב – הגוף שלך מייצר נוגדנים. יש שמחה שמתפרצת פנימה לפגוש בעצב, שמחה עמוקה ואמיתית".

מכיוון שאיננו מאפשרים לעצמנו לחוש את המנה הראשונה והקטנה של העצב, טוען סי.קיי, איננו חווים עצב עד תומו, וכתוצאה מכך – איננו זוכים בשמחה מלאה. כך אנחנו צפים במים הרדודים של הרגשות, ועוברים את החיים.

האמת שמולנו

ייתכן שהמפגש בין אקזיסטנציאליזם לקומדיה הוא מקום טוב להתחיל בו; להיות מודעים ולשאול שאלות מחד גיסא, ולא לקחת את עצמנו ברצינות מדי מאידך גיסא. גם בכל הנוגע לטכנולוגיה, איזון הוא שם המשחק. כל מהפכה בתולדות האנושות הביאה לתמורות חיוביות לצד הרס אבני יסוד של תקופות קודמות. הנטייה שלנו היא ללכת לקיצון אחד כדי ללמוד את הקיצון האחר, אגב השתדלות לחזור לכיוון האמצע.

הטכנולוגיה תמשיך לשנות את עולמנו, זהו מהלך בלתי נמנע. ואולם, מעברים קיצוניים בחיים הם הזדמנות נהדרת לגבש עמדה פנימית וכמו דג הסלמון – ללמוד לשחות נגד הזרם. אין זה אומר להימנע משימוש בסמארטפון או למחוק את פרופיל הפייסבוק, אלא להיות מודעים לכוחה של הסחת דעת ולרצוננו הבלתי מודע להדחיק חרדות במהלך היום.

התחזית לעתיד הלא רחוק מדברת על מציאות מדומה שתיהפך לשכיחה יותר ועל רובוטים שישמשו חיקוי משוכלל למלווים אנושיים לקשישים ואף לילדים. "האם איבדנו את האמון בכך שנהיה זמינים איש לרעהו?", שואלת פרופ' שרי טרקל, פסיכולוגית וחוקרת השפעות טכנולוגיה. ואולם, רובוטים אינם חווים כאב ובדידות, ולעולם לא יבינו את משמעות הדבר.

אולי מה שאנחנו כה מנסים לעקור מחיינו הוא שעושה אותנו הכי אנושיים – היכולת להרגיש בסבל האחר ובסבלנו ועדיין לבחור בחיים. האמפתיה בין אדם לחברו לעולם תהיה איכותית יותר מכל מחווה של רובוט, גם אם הוא הכי קרוב לבן אנוש. "הדבר האמיתי" נמצא מול עינינו, אם רק נסכים להרים מבט מהמסך.

פורסם במגזין ״חיים אחרים״, גיליון יולי 2017

 חומרי עזר

"המוח האמפתי", קרן צוריאל הררי, אתר "כלכליסט", 24.1.2013