נראה שכיום המושגים "פוליאמוריה", "ריבוי אהבות" או "יחסים פתוחים" שגורים בפי רבים. יש מחקרים התומכים ברעיון שהאנושות לא תוכננה להיות מונוגמית, ואילו אחרים תומכים ברעיון הנגדי. מה שבטוח, המונוגמיה נמצאת תחת זכוכית מגדלת. על עקרונות הפוליאמוריה אל מול אורח החיים הזוגי הקלאסי – המודל הרווח שמתחיל לאבד אחיזה

במשך עשרות שנים מדענים מנסים לפצח את מקורות המונוגמיה האנושית ואת השלכותיה. שאלות כגון מתי התחלנו לחיות בזוגיות אחת במשך רוב חיינו, מהם יתרונות המונוגמיה וכיצד הזוגיות הבלעדית הועילה לאנושות נותרו עדיין ללא תשובה חד-משמעית. ואולם, בזמן שמדענים מחפשים אחר תשובות, גברים ונשים מכל העולם בודקים את הסוגיה בעצמם, כשהם מטילים ספק בתא הזוגי-משפחתי המקובל ומתנסים במערכות יחסים פתוחות.

אחד הנושאים המדוברים כיום הוא תנועת הפוליאמוריה, שמשמעה קיום מערכת יחסים מבוססת אהבה עם יותר מפרטנר אחד. אין מדובר בריבוי פרטנרים קבועים למטרות יחסי מין בלבד, אלא בריבוי אהבות ומערכות זוגיות מחייבות. כיום, יותר ויותר קולות תומכים באורח החיים האלטרנטיבי. מנגד, תומכי המונוגמיה מבקרים את הרוח החדשה ומתארים אותה כעוד אפיזודה טרנדית שלעולם לא תוכל להחליף את המבנה הזוגי הקלאסי.

מונוגמיה במשבר

בין אם אנחנו מסכימים עם עקרונות הפוליאמוריה ובין אם לא, קשה להתווכח עם העובדות – כשליש מהזוגות בישראל מתגרשים לעומת כ-50 אחוזי גירושים בארצות הברית ובאנגליה. הסקרים גם מראים כי אחוזי הבגידות גבוהים מאוד. ובכל זאת, מונוגמיה היא אורח החיים שרוב העולם המערבי בוחר בו. האם זהו הרגל או הכרח תרבותי שעבר זמנו? הפוליאמורים יטענו שהמונוגמיה נכשלה ואינה עומדת במבחן הזמן.

על פי ד"ר מאשה הלוי, ממובילות השיח הפוליאמורי, המונוגמיה חדרה אל מערכות היחסים לפני כאלפיים שנה, עם הולדת הנצרות. עוד היא מסבירה שעד לפני 200 שנה היה מוסד הנישואין הסדר כלכלי ופוליטי גרידא, ומטרתו הייתה הולדת ילדים חוקיים ללא כל התחשבות ברומנטיקה ובתשוקה. לטענתה, ברגע שהחלטנו לערבב את המושגים האלה החל בלבול, שממשיך לעצב את חיי האהבה שלנו עד היום.

תחומי האחריות שנחלקו בזמנים עברו בין בני הקהילה או השבט "נופלים" כיום על אדם אחד או שניים שאמורים לספק לנו את כל הצרכים. אנחנו זקוקים ליציבות ולביטחון, אבל אותם תנאים בדיוק מכבים לנו את התשוקה שניזונה מהרפתקאות, מסיכונים ומאי-ודאות.

"כאן המלכוד", מוסיפה הלוי. "ברגע שאנחנו מנסים לחבר יחד ביטחון קיומי וכלכלי, הורות ותשוקה זה לא ממש עובד. המשפחתיות מכבה לנשים רבות את המיניות, והפער המיני בין גברים שרוצים לקיים יחסים אינטימיים לנשים שאינן נמשכות עוד לבני זוגן, בעיקר אחרי הולדת הילדים, מכאיב לשני בני הזוג (יש גם מקרים הפוכים, אבל הם נדירים יותר). הליבידו הכבוי של אותן נשים מתעורר לחיים עם גברים חדשים – עם מאהב או אחרי הגירושים".

כאמור, רבים מתקשים להישאר מונוגמים לאורך זמן, וייתכן כי מבחינה ביולוגית אנו זקוקים לגיוון מיני ורגשי. ואולם, הפוליאמוריה אינה מתאימה לכולם ויש לבחון היטב את הקשר לפני שמחליטים לפתוח אותו להיכרויות נוספות.

שיח פתוח

נהוג לחשוב שפוליאמוריה הומצאה על ידי גברים לטובתם הנהנתנית, אבל ההפך הוא הנכון. בפועל, הנשים בדרך כלל הן שיוזמות את פתיחת הקשר. לראייה, מובילות דעת הקהל הציבורי בתחום הן נשים חזקות, עצמאיות ודומיננטיות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהרעיון קוסם תחילה לגברים, אך נהפך להם לרועץ כשהם מתבקשים לאפשר אותו חופש גם לבנות זוגם. אז תחושות הקנאה והרכושנות עולות על פני השטח ומשכיחות את הצורך בגיוון ובחידוש.

לפי עדויות של פוליאמורים רבים, יחסים פתוחים מתאפשרים רק כשבני הזוג מקבלים החלטה אמיצה לקפוץ למים העמוקים ולפרגן באופן מלא זה לזה, אגב שיח פתוח וכן על רגשות קשים שעולים. אם אנו באמת אוהבים מישהו ללא סייגים – לא נבקש להגבילו בשום צורה, ואם הוא בוחר לעזוב אותנו לטובת אהבה חדשה – נדע לשחררו על אף הכאב.

פרופ' הדר אבירם מבית הספר הייסטינגס למשפטים באוניברסיטת קליפורניה חקרה את קהילת הפוליאמורים בקליפורניה, ומצאה שאפשר לחיות אחרת, גם אם אין זה פשוט כפי שזה נשמע. לטענתה, הזמן שאנו משקיעים בבן זוג אחד גוזל מהזמן שאנו משקיעים בבן זוג אחר. לא פעם מתעוררות תחושות קנאה ועמן גדל הסיכוי לאי-הבנות ולמשברים. כדי לנהל אורח חיים שכזה ולהבטיח את הסיפוק של כל הצדדים המעורבים, בני הזוג נדרשים למאמץ מתמשך ולתקשורת מצוינת.

ההוספה של בני זוג לחיים מלווה בהתרגשויות ובחוויית התאהבות, אבל "תחזוקה" של בני זוג מרובים עלולה להיות מתישה וגרוע מכך – לפגוע בבן הזוג שעמו עברנו כברת דרך. ואולם, על אף הקושי, פרופ' אבירם מאמינה כי יש חשיבות ב"יציאה מהארון הפוליאמורי" כדי לשמש דוגמה למודלים מוצלחים נוספים של מערכות יחסים.

בריחה ממחויבות

הקולות העיקריים המתנגדים לפוליאמוריה טוענים כי מדובר בבריחה ממחויבות ושאהבה אינטימית ומלאה אפשרית עם פרטנר אחד בלבד. שני הצדדים יסכימו כי זוגיות אינה עניין פשוט, ולכן כדי להתפתח ולגדול בתוך מערכת יחסים, עלינו לעבוד קשה ולא לוותר.

בעיני רבים, הבחירה לפתוח את המערכת למאהבים נוספים אינה מכוונת לפתור את הבעיה מהשורש, אלא מציעה להחליף צעצוע ישן בחדש. לעתים המהלך מביא להתרגשות מחודשת מבן הזוג העיקרי, אבל במקרים רבים הזוגיות שנפתחה נהפכת לשותפות חברית ועסקית, שכן הריגוש נמצא מחוץ לבית ולא בתוכו. יש שיגידו שיחסים פתוחים הם מעין פתרון יצירתי כדי להימנע מגירושים ומהעול הכלכלי הכרוך בהם.

סוגיה נוספת שהפוליאמוריה חותרת תחתיה בגאווה היא התפיסה הרומנטית של נשמות תאומות, כלומר הרעיון שיש בן זוג אחד ומיוחד שממתין לכל אחד ואחד מאיתנו ושאם ימצאו הנשמות זו את זו, כל צורכיהן יתמלאו והן יחיו באושר ובעושר. הניסיון מלמד שהחלק האחרון מוטעה מיסודו, שכן אין אדם בעולם שיכול לגרום לנו לחוש מלאים ומאושרים חוץ מעצמנו. הדרך לזוגיות מיטיבה עוברת בנתיב של אהבה עצמית. בלעדיה נראה באחר את ספק הצרכים שלנו האמור לפעול לטובתנו האישית בלבד.

הבחירה המודעת בבן זוג אחד מתוך אידיאולוגיה רוחנית או כחלק מהליכה בתלם כרוכה בוויתור על שפע האפשרויות האחרות. זוהי האחריות שבאה עם הבחירה, יעידו האקזיסטנציאליסטים, שטומנת בחובה את החופש הפנימי. הווה אומר, לאחר כל התרחבות מגיע שלב הצמצום – טיילנו בעולם וכעת אנו בוחרים את מקום מושבנו. חלקנו יכולים להמשיך ולטייל עד אחרית הימים, אך נראה שהצורך הבסיסי של מרביתנו הוא למצוא מקום אחד לפחות שאליו אנו מרגישים שייכים. אותו דבר מתרחש בתחום הרומנטי – חווינו מערכות יחסים עם בני זוג שונים, וכשמתעורר הרצון להקים משפחה אנו מצמצמים את נקודת המבט שלנו כדי לדייק את הבחירה באהוב לבנו.

צורך בריגושים

לטענת פרופ' אווה אילוז, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אנו חיים בתרבות בחירה המאיימת על יציבותה של הזוגיות. אנו מצפים שהצורך התמידי שלנו בריגושים מבני זוג ייענה בכל עת, ומרגישים אי-שביעות רצון משום שאנו כמהים לפרי האסור שמחכה לנו בחוץ.

פסגת חלומותינו, הפנטזיה שלנו, חומקת מאיתנו ללא הרף. התשוקה, כך נראה, היא דרך ללא מוצא. אנו אומללים בלעדיה ואומללים איתה, שכן היא עלולה לבוא על חשבון צרכים אחרים שאינם תולדה של התשוקה בחיינו.

המספרים מדברים נגד זוגיות, ויותר ויותר אנשים בוחרים לחיות לבד. ואולם, דווקא שם, טוענת פרופ' אילוז, טמון כוחה של הזוגיות המונוגמית – המייצגת עקרונות מנוגדים לאלה של התרבות הקפיטליסטית, זו הדוגלת בשיפור עצמי נרקיסיסטי ומציירת את האני כפונקציה למימוש ריגושים והנאות. הבחירה בבן זוג מאלצת אותנו לפתח יכולות להעצים את האחר ולראות את היופי שבו, לסבול רגעי שעמום שהם חלק בלתי נפרד מהחיים ומהזוגיות וכן, להכיל תקופות של מיניות לא מסעירה, רחמנא לצלן. המונוגמיה, שעל פניו מייצגת שגרה מחניקה, יכולה להיות במבט אחר חלופה רדיקלית לחיים המודרניים הכה מהירים ומטלטלים.

בחירה כנה

זוגיות ואהבה הן אולי הסוגיות המהותיות ביותר בקיום האנושי. אין דרך אחת נכונה להיות במערכת יחסים, וכל אדם צריך לחיות על פי צו לבו ובהתאם ליכולותיו. מה שבטוח, תנועות אלטרנטיביות כגון פוליאמוריה קוראות תיגר על צורת המחשבה המקובלת.

ראוי שנשאל את עצמנו, בין אם אנו מונוגמים או פוליאמורים, אם אנו פועלים מתוך פחד ואוטומט או מתוך בחירה כנה ואותנטית במי שאנחנו. אפשר לומר שהמערכת הזוגית הקיימת נמצאת במשבר רציני. איך שלא נבחר להתמודד איתו, אנו נדרשים ללמוד קוד חדש ומתקדם יותר של אהבה – קיום דיאלוג פתוח וכן מול עצמנו ואז מול בן הזוג. כך או כך, עלינו לבחור להיות בקשר בכל יום מחדש.

פורסם במגזין ״חיים אחרים״, גיליון אוקטובר 2017 במדור ״ברוח טובה״.

חומרי עזר

ד"ר מאשה הלוי, "ממונוגמיה ליחסים פתוחים". mashahalevi.wixsite.com/openrelations.

"על חתרנות לא סקסית בעליל", פרופ' אווה אילוז, "הארץ", 2013.

"למה אנשים ממשיכים להאמין במונוגמיה?", דורון חלוץ, "הארץ", 2011.