החברה שלנו מקדשת מטרות ומחנכת להגשמת ייעוד מקצועי ברור, אבל חלק מן האנשים מתקשים לעמוד בציפיות. הם מוצאים עצמם עוברים מתחום לתחום – מתעמקים בתחום מסוים, ממצים וממשיכים הלאה – מה שעלול להיתפס כחוסר יציבות. ואולם, מנקודת מבט אחרת, רב התחומיות והפיזור מתגלים כיתרון ואף כמתנה יקרת ערך לעולם, דווקא עכשיו ויותר מתמיד

כששאלו אותנו כילדים מה נרצה להיות כשנגדל, ציפו לתשובות כגון "רופא", "מורה" או "טייס". תרבויות מסוימות דוגלות בהכנה מוקדמת של הילד לקראת מקצוע עתידי, ואילו בתרבויות רבות אחרות השאלה "נזרקת לאוויר" מתוך שעשוע גרידא.

הדילמה הבנאלית הזאת משקפת רבות את הלך הרוח בחברה שלנו; הנורמה שאליה יש לשאוף כדי להיות מוצלחים ומבוססים מבחינה כלכלית היא מיקוד מקצועי, התמחות בתחום עיסוק ספציפי. האם הגישה הזאת אכן תתרום לנו בשנים הקרובות?

מולטי פוטנציאליות

אמילי וופניק, מאמנת קריירה, מספרת בהרצאתה "מדוע לחלקנו אין ייעוד אמיתי אחד?" כי כילדה השאלה לגבי מקצוע עתידי עוררה בה חרדה, לא מפני שהיא לא התעניינה בשום תחום, אלא מפני שהיו לה תחומי עניין רבים והיה לה קשה לבחור מביניהם. "בנקודה מסוימת הבחנתי בדפוס אצלי: אני מתחילה להתעניין בתחום מסוים, צוללת לתוכו, נשאבת פנימה, נהפכת לטובה בו ואז מגיעה לנקודה שבה אני חשה שעמום.

וופניק מספרת כי ניסתה שוב ושוב להתמיד בתחום כזה או אחר נגד רצונה הפנימי, אך ללא הצלחה. אף שבחלק מההתמחויות השקיעה זמן וכסף, הרגשת המיצוי הכריעה והיא עברה לאתגר הבא.

ההכרח לבחור מתוך אינספור האפשרויות הזמינות לנו בעולם המתקדם נתפס כקדוש, ומי שאינו קשוב אליו נתפס כחוטא למטרה, בעיני עצמו ובעיני החברה. "חששתי שמשהו אינו בסדר אצלי כי איני מצליחה לדבוק בשום דבר", מספרת וופניק, וכמו מדברת מגרונם של כל מי שמטבעם מפתחים סקרנות לתחומים שונים ומגוונים, מדלגים בין מקצועות, טועמים קצת מזה וקצת מזה ולא תמיד מתמידים בכל תחום שאליו הם נמשכים. בדרך כלל התנהלות כזו סופגת ביקורת של ההורים, המורים והחברים, שמנסים להציל את האדם המתפזר מתהומות הבלבול והכאוס – אבל קשה ממנה היא הביקורת הפנימית, שמלווה בתחושות כישלון וחוסר ביטחון, בעיקר מבחינה תעסוקתית=כלכלית.

ואולם, לטענתה של וופניק, אין זה כשל אישיותי. נהפוך הוא – זוהי ייחודיות המעידה על אינטליגנציה גבוהה מאוד. לפי הגדרתה, "מולטי פוטנציאליים" (Multipotentialite) הם אנשים בעלי כישרונות מרובים שיש להם תחומי עניין שונים ושאיפות יצירתיות בחיים.

עתיד רב-תחומי

"בעידן הכלכלה המואצת, שאנו נמצאים בתחילתו, אנשים יידרשו לרב-תחומיות כדי לשרוד", אומרת אביב לנדאו-ארצי, מלוות מיזמים וסטארטאפים פרטיים ופנים-ארגוניים. "הטכנולוגיה מתקדמת במהירות האור, וכתוצאה מכך ענפי עבודה שלמים צפויים להימחק, מה שיביא לאובדן עבודה של מיליוני אנשים. מלון המאויש על ידי רובוטים כבר נפתח ביפן וזוהי רק ההתחלה.

לדברי ד"ר רועי צזנה, חוקר עתידים מאוניברסיטת תל אביב, אנשים שהמקצוע שלהם מתאפיין בעבודה רפטטיבית נמצאים ברמת הסיכון הגבוהה ביותר להחלפה על ידי רובוטים ותוכנות. ברמת סיכון בינונית נמצאים מי שעובדים בתחומי משאבי האנוש, הייעוץ הפיננסי, הכלכלה, התעשייה, ההוראה וההכשרה, ואילו מי שנדרשים במקצועם לרמת מומחיות גבוהה, כגון אנשי חינוך, מחקר ופיתוח, רפואה, מדע וטכנולוגיה, הם בעלי רמת הסיכון הנמוכה ביותר. עוד מנבא צזנה כי התחומים שיהיו מבוקשים ב-20 שנה הקרובות יהיו מדע וטכנולוגיה ומקצועות מתחומי הנפש המתייחדים בהקשבה, בתמיכה ובנתינה, כגון אחיות, מאמנים, יועצים ותרפיסטים.

לטענת פרופ' דוד פסיג, עתידן מאוניברסיטת בר אילן, מדינות העתיד לא יוכלו להבטיח תעסוקה לכולם. מחקרים רבים מתארים מצבים של 30 עד 40 אחוזים מובטלים מכיוון שיהיה קשה מאוד לאנשים להכשיר את עצמם בקצבים שהעולם הולך אליהם.

"כולנו צריכים להכין את עצמנו לעשר השנים הבאות לפחות, להבין את המגמות ואת השינויים המטלטלים", טוענת לנדאו-ארצי. "ככל שיש לאדם יותר ידע, כך הוא נהפך לאדון לעצמו ותלוי פחות באחרים. מי שלא יהיה רב-תחומי ומקצוען, מי שלא יתאים את עצמו ויתעדכן בידע חדש כל הזמן, יאבד מהרלוונטיות ויתקשה לשרוד. לא חייבים ללמוד באקדמיה, אבל מומלץ להרחיב את הידע ממקורות נוספים, לפחות משני תחומים שונים".

כיום מגדילים תקציבים למדעי הרוח באוניברסיטאות אחרי שפקולטות שלמות כמעט נסגרו. הסיבה לפי לנדאו=ארצי היא שהיום מבינים שאדם שאין לו ידע נוסף – בספרות, באמנות ובתחומים אחרים, שונים מהתחום שבו הוא מתמחה – נמצא בחיסרון.

"גם לזוכי פרס נובל יש השכלה מולטידיסציפלינרית ולא רק בתחום ההתמחות שלהם", היא מוסיפה. "יש מכנים משותפים שהם תשתית להצלחה שמעבר לממוצע. אלברט איינשטיין ניגן על כינור, למשל. מדענים רבים הם מוזיקאים משום שמוזיקה היא מתמטיקה פיזיקלית, תדרים שמורכבים מפונקציות מתמטיות".

מחוץ לקופסה

לנדאו-ארצי היא אישה רב-תחומית בכל רמ"ח איבריה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מבטאת את כושר היזמות שלה ומחברת בין יכולות שונות כדי לייצר פתרונות חדשניים ומקוריים.

"נולדתי עם המון כישרונות ולעתים זה מבלבל מאוד. כילדה למדתי אקרובטיקה ובלט קלאסי וניגנתי על פסנתר. בגיל שש כתבתי יצירה שתתאים לתרגיל קרקע שנבחנתי עליו. זו חשיבה יזמית; מינפתי את היתרונות שלי. אני רואה כבר את הפתרון, יש לי יכולת דמיון".

לנדאו=ארצי יוצרת קשר בל יינתק בין רב-תחומיות ליזמות. כחלק מעבודתה היא עוזרת ליזמים לפצח את ההזדמנות העסקית שלהם. בעזרת תהליך בירור היא מזקקת את הכישרונות שלהם לכדי ערך אחד מנוסח כהלכה.

"אם תפצח את ההזדמנות העסקית-קרייריסטית שלך ותדע לעשות את זה נכון, בהתאם לאישיות שלך ולא כנגדה, יהיה אפשר להגדיר את הערך שלך לאנושות. אנשים רב-תחומיים לוקחים יותר סיכונים, הם יודעים לזהות הזדמנויות ולהגיב כשזה חם. יזמות היא מנהיגות".

דוגמא עכשווית היא המיזם Airbnb, שהתחיל משני חברים שהשכירו שני חדרים פנויים בביתם משום שהיו זקוקים לכסף. הם הבינו את הצורך של אנשים לראות את הדירה כמו שהיא מבעוד מועד כדי להימנע מהפתעות לא נעימות והחלו לשלוח צלמים מקצועיים לדירות מושכרות. כך אפשר לדעת בוודאות שמה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. השאר הוא היסטוריה – מהפכה בתחום התיירות בעולם.

חידת המשמעות

מבחינה פרקטית למתמחה קל יותר בטווח הקצר, שבו הוא רואה בבירור כיצד הוא משיג יעדים. ואולם, בטווח הארוך כלל לא בטוח שידו על העליונה. בגיל 40, הידוע כמשבר אמצע החיים, הוא עלול לשאול את עצמו לאן מועדות פניו.

"אדם אינטליגנט המחפש משמעות בחייו יוכל להתייחס לריבוי ולמקדו בדבר אחד או להתמחות בדבר מה ולראות בו עולם ומלואו. בסופו של דבר זוהי אותה פעולה", כך טוענת ד"ר תמי יגורי, מחברת הספר "פתרון חידת המשמעות", מרצה בכירה ומומחית בפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית ובסוגיות משמעות בחיים.

"אם אדם זקוק למשמעות, אין זה משנה כמעט כיצד הוא יארוז אותה. למשל, אדם שרצה מגיל צעיר להיות רופא, ועכשיו לאחר שעשה כברת דרך, הוא מוכר כמומחה ועושה חיל. שאל אותו מהי משמעות חייו, ואם הוא רגיש – הוא לא יקבל את ההקבלה שמזהה את מהותו עם עיסוקו כרופא. אנחנו תמיד יותר ממה שאנו עושים לפרנסתנו. המהות שלנו היא בחופש לבחור. כשאנחנו מזהים את עצמנו עם המקצוע, אנו מכחישים את החופש שלנו.

"ואולם, החתירה למשמעות מחייבת אותנו לזהות מה אנחנו רוצים", מוסיפה ד"ר יגורי. "למשל, 'במה אני מוכשר באופן יחסי?' או 'מהם הדברים שסביבתי מחמיאה לי עליהם ומתגמלת אותי?'. עם זאת, חשוב לא פחות לבסס תפיסה לגבי הדברים שחשובים בעינינו באופן כללי. למשל, 'מהי תפיסת העולם שלי?', 'איזה שינוי הייתי רוצה לראות בסביבה?' או 'מה אני מבקש שיישמר או ישתנה בעולם?'. היכולת להפגיש את שני התחומים האלה – האישי והכללי, זהות עצמית ותפיסת עולם – חיונית ליצירת משמעות".

תחושת ההישג

אני מאזין לדבריה של ד"ר יגורי וחושב שכאדם רב-תחומי, תמיד נאחזתי בתחום מסוים שבו מצאתי את המשמעות המקצועית שלי. לא פעם זו הייתה משמעות חובקת עולם; מקצועות כגון מוזיקה ואסטרולוגיה הקיפו את חיי ונתנו לי הרגשה שאכן יש חוקיות לכל הדברים. ואולם, התחושה הזאת לא הייתה רציפה, ועד היום אני מחליף את המשמעות ביחס לתקופה שבה אני נמצא. בו בזמן, אני מגלה יותר ויותר כי המשמעות מתקבלת מהדרך עצמה, ולא דווקא מהדברים שהיא מביאה לי, אף שלא תמיד היא סלולה וברורה.

ד"ר יגורי מדברת על החשיבות שבתחושת סיפוק עצמי, המתקבלת מההישגים שאותם הרווחנו בעמל רב, ועל הרגשת מלאות עם מה שקיים בחיינו. "כשאנחנו שואלים על תפיסות משמעות אנחנו לכודים בחתירה אל משהו, אבל יש חשיבות אדירה באמירה 'הגעתי', 'השגתי את מה שאליו כיוונתי'".

ואולם, חוסר היציבות נהפך לנורמה, ואז היכולת לקבוע 'הגעתי' אינה מתאפשרת כמעט. רבים ימצאו עצמם מרובי תחומים, לא משום שזהו האופי שלהם, אלא בשל אילוצים כלכליים. "קרוב לוודאי שיהיה להם קשה יותר לעשות את הזיהוי. זה יאט את יכולתם לזהות את משמעות חייהם", אומרת ד"ר יגורי. כדי לחזק את תחושת המשמעות בתוך השגרה הדינמית היא נותנת שתי המלצות.

ההמלצה הראשונה היא להתמקד בכוונה הפנימית – לפעול ממקום אחר, לא מתוך תחושה שאנחנו מורעבים. "אמרו לעצמכם: 'אני שבע', 'אני אוכל כי זה טעים לי'. אחרת נשארים טירונים בהיבט של המשמעות".

ההמלצה השנייה היא לשים דגש על טקסי חיים. "למשל, לחגוג השגת יעדים שהצבנו לעצמנו או לקיים טקס גדול יותר שמכיר בדרך שעברנו; לשבת עם עצמנו, לנשום עמוק ולומר לעצמנו: 'כל הכבוד לי'. עצם ניסוח המשמעות, גם בטרם התממשה, מבסס אותה בתוכנו. ניסוח משמעות מגדיר ויוצר את חוויית הכאן והעכשיו, ומתרגם את מקור המשמעות לתחושות, למעשים ולתוצאות מכאן והלאה לעתיד".

לעשות שפגט

"נקודת ההתחלה הייתה בתיכון, אולי לפני. שמתי לב שחשוב לי מאוד לעשות את השפגט בין פיזיקה לתיאטרון. זה היה נראה לי משמעותי והבחירה בשניהם יצרה ישות חדשה שעניינה אותי מאוד. עצם הניגוד בין שני תחומים הוא ישות שלישית שתמיד נמשכתי לחקור", מספרת יעל, 35, מטפלת בתנועה, בזמן שהיא מתארגנת לפעילות הבאה שלה. יעל עברה דרך מפותלת שאנשים רב-תחומיים יוכלו להזדהות עמה.

"בתיכון, בזכות הבחירה במקצועות משני קצוות שונים, הרגשתי בלתי מנוצחת. בהמשך, כשעמדתי בפני בחירת מסלול באוניברסיטה, נכנסתי לתקופה ארוכה ומבלבלת שהתאפיינה בחוסר יכולת להתמקד. הרגשתי לחץ להתחיל ללמוד, אולי לפני שבאמת רציתי. הבחירה הראשונה שלי הייתה קרקס ומחול. בו בזמן הלכתי לאוניברסיטה לסבב טעימות. שפטתי את עצמי על שאיני מצליחה להחליט; שום דבר לא הצליח לאסוף אותי או לומר לי 'תהיי כאן'. כל תחום נראה לי צר מדי. לבסוף בחרתי את הבחירה הכי קרובה למה שחשבתי שיחזיק אותי – תואר ראשון במדעי המוח. זה היה מקום מפגש להרבה אנשים שדומים לי בנטיות הרחבות שלהם".

יעל מספרת כי היה לה חשוב מאוד לשמור על האחרות שלה. "באיזשהו שלב הגעתי לקמפוס מחופשת על קביים ועשיתי אקרו-בלאנס על הדשא. הייתי מעין חייזרית. בסופו של דבר, לא הצלחתי לרקוד על כל החתונות, ובסוף שנה ב' עזבתי את הקרקס. הבנתי שאני עוזבת חלום לטובת תואר".

ואולם, יעל לא ויתרה על הצורך להמשיך ולחקור את התשוקה למחול ולתנועה. בשלב מסוים היא גילתה את המחול האפריקאי וכשסיימה את התואר טסה למערב אפריקה כדי לרקוד. "הרגשתי שאני חוזרת לעצמי. זה היה טיול משמעותי מאוד; הייתי במקום שלי. כשחזרתי ארצה התחלתי ללמוד טיפול בתנועה, וכיום אני עוסקת בזה. תמיד שואלים אותי מה הקשר בין מדעי המוח לתנועה, אבל מבחינתי החיבור ברור.

"מאז אני מרגישה הרבה יותר מוכלת. איני חשה יותר בחוסר סיפוק ובשיפוט עצמי. אני מחכה ליום שבו אוכל לפתח שיח מתקדם יותר עם המקום המדעי שממנו באתי. זה עוד נדבך במימוש, אבל אני מחכה לו בסבלנות.

"אני גם מצליחה יותר ויותר להפגיש את המשפחה ואת הסביבה עם הדברים שאני מביאה, ומקבלת תגובות של פתיחות, הדהוד חיובי וסקרנות. כיום הבינתחומיות מקבלת ביטוי אחר בחיי – אני גם מופיעה וגם מטפלת. אלה שני תחומים שונים במהות – לשים את עצמי על במה לעומת הטיפול, שם אני מפנה מקום לאחר.

"כשדברים מתאחדים נוצרת שמחה. זוהי הוכחה שצדקתי, שיש קשר בין מדעי המוח לתנועה, בין פרפורמנס לטיפול, זה הניצחון. כשאני נכנסת לטיפול יום לאחר הופעה והטיפול חד ומדויק, אני יודעת שזה המימוש שלי. משהו נכון שעשיתי עם עצמי נהפך למידבק".

האפשרות הנוספת

ים, 14, קיבל החלטה משמעותית לפני שנתיים – לעזוב את בית הספר לטובת חינוך ביתי. ילדים ובני נוער רבים מתמודדים כיום עם חוסר התאמה למערכת החינוך הקונבנציונלית, על אחת כמה וכמה מי שמתעניינים בתחומים רבים שאינם נלמדים בבתי הספר. בעיית הקשב והריכוז תופסת מקום מכובד בשיח החינוכי, ולא מעט מומחים טוענים שזהו מסך עשן. לטענתם, המציאות בשטח מוכיחה כי מרבית בתי הספר כיום אינם מותאמים לדור חדש של תלמידים מהירי קליטה, בעידן המאופיין בשפע של מידע.

״לא אהבתי את העובדה שאני נמצא במסגרת שלא כיף לי בה, לא מבחינת לימודים ולא מבחינה חברתית", מספר ים. "חזרתי הביתה והרגשתי בדיכאון. לא הייתה לי הזדמנות לעסוק בשום דבר שאני אוהב, במיוחד אם מביאים בחשבון את הזמן הנדרש להכנת שיעורי בית. היו הרבה מריבות בבית סביב הנושא הזה".

ים מספר כי הוא לא היה כמו כולם. "לא התעניינתי במה שרוב הילדים התעניינו. תמיד הייתי סקרן לגבי הטבע והרגשתי מחובר אליו. היום אני עושה דברים מגוונים – אני אוהב לעסוק בטכניקות נחייה פרימיטיביות ובמיומנויות חיים עתיקות, ולומד איך להתקיים בטבע ולחיות בצניעות, בלי לצרוך דברים שמזיקים לעולם".

ההורים של ים מספרים שמגיל צעיר מאוד הוא נהג לאסוף זרעים שונים ולמיין אותם. לא מכבר הוא סיים קורס צמחי מרפא בהצטיינות. הוא משקיע זמן רב ברקיחת תרופות, משחות וטינקטורות, ולכן אין זה מפתיע שחבריו לקורס, חלקם מבוגרים ממנו בעשרות שנים, מתייעצים איתו בחומר הנלמד. מלבד זאת, הוא גם מנגן ושר והתחיל קורס של מנחי מעגלי שירה.

"אני אוהב הרבה תחומים וזה בא לי בתקופות. לפעמים אני שוקע בתחום מסוים כשנה ולפעמים כמה ימים. לפני שנה התעניינתי בצילום טבע. קניתי עדשה גדולה ובכל יום יצאתי ליער וצילמתי ציפורים. לאחר מכן התחלתי להתעניין בגידול צמחי מאכל וכל הדק שלנו היה מלא בעציצים. בעקבות זה קניתי חממה".

לא מעט הורים שואלים את ים על נושא החינוך הביתי והוא מסביר להם מדוע הוא אינו מתחבר למוסד. "יש ילדים שבית הספר מתאים להם, ואני מקבל את זה, אבל יש ילדים אחרים שבית הספר גורם להם לתקיעות ורואים את זה. הורים רבים מפחדים מכך. בכיתה ד' חשבתי לראשונה לעבור לחינוך ביתי. בהתחלה ההורים שלי לא ידעו איך לקבל את זה, אבל הם התרגלו לרעיון ותומכים בדרך שלי. זה שאני לא טוב במתמטיקה ובאנגלית לא אומר שאיני יכול לעשות כלום בחיים. רוב האנשים לא רואים את האפשרות הנוספת".

בתנועה מתמדת

מלבד הכרח הבחירה המרחף מעל ראשנו, קיים גם "הרעיון של גורל או ייעוד אמיתי אחד, שאותו אנחנו מיועדים לעשות בזמן שיש לנו בכדור הארץ. אנחנו אמורים להבין מהו הדבר הזה ולהקדיש לו את החיים שלנו, אבל מה קורה אם איננו מחווטים בדרך הזאת?", שואלת וופניק ומספקת דוגמאות של אנשים שסירבו ללכת בתלם, והמציאו מותגים ייחודיים משלל כישרונותיהם.

בעולם הולך ומשתנה, אין האחד טוב מהאחר, ואדם רב=תחומי אינו בהכרח עדיף על פני המתמחה, אלא ששיתוף פעולה בין השניים הוא העתיד. מה שבטוח, גמישות מחשבתית וסקרנות הן תכונות יקרות מפז, והצורך בהן ילך ויגדל לטובת מציאת פתרונות בכל התחומים – פוליטיקה, חינוך, כלכלה, אקולוגיה ועוד.

בכוחו של האדם הרב-תחומי לשנות ולהשפיע על סביבתו, אם רק יסכים לקבל את מהותו הפנימית, כזו שאינה ליניארית אלא ספירלית – או אז כוחו מתגלה ומקרין על הסביבה. יותר ויותר אנשים ימצאו עצמם עובדים לפי פרויקטים, ללא קביעות של שכירים ועם כל האי-ודאות שכרוכה בכך. אי-ודאות היא נחלתו של האדם הרב-תחומי, שיוכל לעזור לנו להבין כיצד להכיל אותה ובה בעת לשמור על שפיות ועל שמחת חיים. "איפה שיש תנועה – יש חיים", הוא יעיד, "יש משמעות". ייתכן שהתנועה המתמדת היא המהות, היא הייעוד.

פורסם במגזין ״חיים אחרים״, גיליון יולי 2017

חומר עזר לנתונים

הכתבה "אילו מקצועות ייעלמו בקרוב מהעולם", ערוץ 2