"אושר" הוא מושג אמורפי, לעומת "חוסר סיפוק" שהוא הרגשה ברורה ומוגדרת. ואולם, יותר ויותר מחקרים מתארים אושר כחוויה בת השגה ואף מדידה, עד לרמה של נוסחה. הפעם נעסוק בקושי להרגיש מרוצים מהקיים ובדרכי חשיבה שונות שמקדמות תחושה של מלאות ושמחה
רובנו מכירים היטב את התחושה של חוסר שביעות רצון. חלקנו מרגישים אותה בעבודה, חלקנו – בזוגיות ואחרים – בתחומים שבין לבין. מצד אחד, היא משמשת לנו מעין מנוע פנימי שדוחף אותנו להשתפר ולהשיג יותר, ומצד שני היא מקשה עלינו ליהנות מהקיים ולהעריך את מה שיש.
המרדף אחר הגיוון
לא פעם אנחנו מנסים לשלוט בחיים בכל הכוח ולכבוש עוד מטרה, וכשזו מושגת, נפתח הרעב למטרה הבאה, וחוזר חלילה. לא מעט אנשים מדווחים שהם אינם מאושרים אף שהשיגו מטרות רבות בחייהם. הסיבה העיקרית לכך היא שהם אינם מסוגלים "להוריד הילוך" ולנוח על זרי הדפנה. התחושה היא שאם יעשו כן, אם הם באמת ירדו מן המשמר, ולו לרגע, כל שבנו יתפרק אל מול עיניהם.
האמרה "מרבה נכסים, מרבה דאגות" מתארת מצב נפשי שבו האדם אינו מסוגל לעצור ולקטוף את פרי עמלו. ואולם, אי אפשר להאשים אנשים אלה מכיוון שאף אדם אינו חסין בפני תופעה שהפסיכולוגיה מכנה "אדפטציה הדוניסטית" – הנטייה האנושית לחזור במהרה לרמת אושר יציבה באופן יחסי, על אף אירועים חיוביים או שליליים משמעותיים או שינויים בחיים. תופעה זו היא שגורמת לנו להרגיש שעמום במערכת יחסים שהחלה כהתאהבות או לרצות לעזוב עבודה שהתפללנו להתקבל אליה כמה חודשים לפני כן.
אנחנו משוכנעים שחוויה חדשה תפתור את המצב ותחזיר אותנו להר האולימפוס, אך הטבע שלנו לא ירשה לנו להישאר עליו לאורך זמן. יתרה מכך, ככל שהחוויה תהיה חיובית יותר, כך סביר שיופעל מנגנון ההתרגלות וימית את ההתרגשות. המרדף אחר הגיוון מוטמע בנו מבחינה ביולוגית, שכן החדש פועל על המוח באופן דומה לתרופה ומשחרר את הורמון הדופמין, האחראי על שיפור מצב הרוח ועל הגברת יכולת הקשב והריכוז. בודהה העלה ממצאים דומים לפני יותר מ-2,500 שנה, בתארו את הסבל כתוצר של הרצון שלנו להיאחז בהרגשה טובה שמטבעה היא בת חלוף.
נוסחה לאושר הנצחי
הפסיכולוגיה החיובית מוכיחה כיום את מה שתורות עתיקות גילו לפני אלפי שנים – האופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות שלנו ומגיבים אליה משפיע רבות על רמת האושר שלנו. יותר ויותר מחקרים מדברים כיום על הקשר בין הכרת תודה לתחושת מלאות וסיפוק.
מו גאוודט (Gawdat Mo), מנהל בכיר בגוגל ומחבר הספר "Solve for Happy", חקר שנים רבות את נושא האושר מכיוונים לוגיים ומדעיים בניסיון למצוא נוסחה לאושר הנצחי. שעות רבות של מחקר הוכחו כמוצלחות, ולטענתו הוא אכן גילה את האלגוריתם הנכסף.
13 שנה מאוחר יותר, המשוואה של גאוודט עמדה במבחן האולטימטיבי והקשה מכול. אחרי מותו הפתאומי של בנו הוא יישם את הממצאים על עצמו ועל משפחתו והחליט לשתף אותם עם כל העולם. תמצית הנוסחה היא כדלקמן: אושר שווה ערך או גדול מההבדל בין האופן שבו אנחנו רואים את אירועי החיים ובין הציפיות שלנו מאיך שהחיים צריכים להיראות. כלומר, "אושר אינו מה שהעולם נותן לנו, אלא מה שאנחנו חושבים שהעולם נותן לנו".
בהמשך לכך מסביר גאוודט: "אם נחשוב על כך בבהירות, תמיד נמצא סיבה להיות בהכרת תודה ובשמחה". הוא אומר כי בעולם המודרני אנחנו מערבבים בין שני מצבים – אושר וכיף, כשאושר מתאר מצב שבו אנו מרוצים מסדר הדברים הנוכחי, ואילו כיף הוא תחליף מודרני לאושר. כל עוד אנחנו מצליחים לברוח ממחשבותינו על ידי פעולות שגורמות לנו להנאה רגעית, אנו משוכנעים שאנחנו מאושרים, אך זוהי כאמור בריחה זמנית בלבד.
לצאת מאזור הנוחות
חוסר שקט פנימי יכול להתבטא בדרכים שונות. אצל אדם אחד, למשל, הפחד משינוי גובה מחיר כבד ומונע ממנו להתקדם ולחוות דברים חדשים, ואילו אצל אחר הפחד ממחויבות מנהל את אורח חייו וגורם לו לזוז ממסגרת אחת לאחרת בלי הרף. זהו אדם שמעדיף להימנע מעשייה מונוטונית, ואף מכור לריגוש שבחידושים הבלתי פוסקים בפן המקצועי או בפן הרומנטי, לעתים בשניהם גם יחד.
אחת הטקטיקות החשובות להגדלת תחושת המלאות בחיי היומיום היא לבדוק עד כמה אפשר למתוח את גבולות אזור הנוחות שלנו. אותו אדם שמפחד שהקרקע תישמט מתחת לרגליו צריך לבחור בשינוי המתבקש וללכת לקראתו בצעדי תינוק. כל פעולה לכיוון תעזור לו להפחית את החרדה בהדרגה. עם כל צעד הוא ימצא שהשד אינו כזה נורא כפי שחשב, ושהאומץ אכן השתלם.
ואולם, אדם שרגיל לנוע ממסגרת אחת לאחרת, מומלץ שימתח את נקודת הבריחה שלו מעט בכל פעם, לפחות עד שיעבור את נקודת הקושי האחרונה שעלתה בהתמודדות עם השגרה. אם הוא יצלח אותה, הוא לבטח יגלה משהו חדש על עצמו ויוכל להחליט אם להמשיך הלאה או באופן מפתיע להישאר עם מה שיש כרגע. ההתמסרות לקיים תאפשר לו להתרחב אל מעבר לגבולותיו, מה שיתבטא גם ביכולת הכלה שתגדל אל מול אנשים ומצבים.
להתעלות מעל הטבע
טבע האדם אגואיסטי בבסיסו. זיגמונד פרויד ובודהה הסכימו על כך – האדם מבקש עונג ובורח מכאב. יש בנו חלק הישרדותי קדום שרוצה לעצמו, ולעצמו בלבד.
עד כמה שנעיד על עצמנו שאנו טיפוסים בעלי חוש נתינה מפותח, אם נודה באמת, בתוך תוכנו אנחנו מבקשים שיתנו לנו. הצורך הזה גורם לעולם הזה לנוע על צירו – אנחנו נמשכים לזולת כדי להרגיש מלאים ואהובים. ואולם, אלה תחושות שקשה עד בלתי אפשרי לקבל מן החוץ פנימה, שכן הן אינן מחזיקות מים. אנחנו מתמלאים בעונג אך לאחר זמן קצר מתרוקנים ממנו.
היפוך היוצרות הוא הפעולה שמבדילה את האדם מן החיה, אותה משאלת לב להתעלות מעל הרצון האגואיסטי לקבל לטובת הרצון לתת. שלא נטעה, גם הרצון לתת שורשו באגואיזם טהור, אבל כאן מדובר ברצון רוחני שמטרתו התפתחות אישית דרך האחר, יהיה זה הבוס בעבודה, בן הזוג או הילד שלנו.
הדרך היחידה להשיג את תחושת האושר, כפי שהיטיבו להגדירה מומחים, פסיכולוגים ומורים רוחניים, היא לצאת מעצמנו, מאותו אוטומט שרודף אחר מילוי עצמי רגעי. אין זה תהליך חד-פעמי, אלא דרך חיים בלתי מתפשרת שמבקשת לחתור לאמת בכל מחיר. קבלה עצמית היא הכרחית כדי להיות מסוגלים להכיל גם את המקומות שדורשים שינוי ושיפור, בעיקר כשאלה מובאים לתשומת לבנו על ידי הסביבה.
בראייה זו, תחושת ההצלחה הפנימית מקבלת משמעות אחרת מלבד זו של רווח כלכלי או כיבוש יעד כזה או אחר – גם של התגברות קטנה ויומיומית על הנטייה לחוסר שביעות רצון. הנבירה בשלילי מותמרת למחשבה איך לשפר את הסביבה ואת תחושת האנשים הקרובים לנו.
אולי כאן, הנקודה שבה מושג האושר כביטוי רומנטי אישי מקבלת הגדרה שונה, המתייחסת יותר לשאיפה אל עבר משמעות, הכוללת בין היתר גם התמודדות עם קשיים ועם סבל. זאת להבדיל מהתפיסה שמתארת אושר כחיים קלילים נטולי מהמורות ומלאי עונג ושפע.
ויתור על הפנטזיה
חלק גדול מחוסר הסיפוק שבחיינו קשור לפנטזיות שאנחנו מחזיקים בדמיון. אנחנו שואפים לממש אותן כביכול, וכל מציאות שאינה עומדת בקנה אחד עמן אינה מספקת. ואולם, האמת היא שאין לנו שום כוונה להביא אותן לידי הגשמה.
היסחפות עם אותה תמונה בלתי מציאותית מביאה להרבה כאב ולהימנעות מהחיים עצמם. לאורה של הפנטזיה, מה שישנו נראה חיוור. לכן, ויתור על הפנטזיה הוא שלב הכרחי בהגדלת חוויית האושר בחיינו.
זהו תהליך כואב ותחילתו מלווה באבל, שכן זהו אובדן לכל דבר, אך יש חיים לאחר מותה של הפנטזיה והם אחרים מכפי שחשבנו שיהיו, מלאים בהפתעות במקומות בלתי צפויים. אם ויתרנו על הפרסום, על האישה הבלתי מושגת, על הגבר השרמנטי או על הזכייה בלוטו, כל שנותר הוא לתת לחיים להוביל.
זוהי הנקודה הקריטית ביותר שבה אנחנו מישירים מבט אל מה שיש ומקבלים אותו באופן טוטלי. עם הפנים קדימה ועם רצון ברור להתפתחות, אנחנו ממגנטים את החוויות המדויקות ביותר, מענגות וקשות כאחד. מרבית הפעמים העונג שזור בקושי, וההליכה ביניהם אולי תכונה "אמנות החיים".
פורסם במגזין ״חיים אחרים״, גיליון יוני, 2017
חומר עזר
The New York Times , Lyubomirsky Sonja, New Love: A Short Shelf Life
