המדור הרביעי עוסק בתהליכי התמסרות לרצון גבוה, בוויתור על מאבקים ובשחרור האחיזה במציאות כפי שאנחנו רואים אותה. כניעה היא מערכת יחסים הנרקמת בינינו ובין היקוּם. אם נלמד שפה חדשה, נחליף תבניות ישנות ונחזור לפשטות של חוקי הטבע, נוכל להעמיק את הקשר החשוב הזה
האם יש כוח חיצוני לנו שמניע את המהלכים בחיינו? זוהי שאלה שהאדם שואל את עצמו מאז ומעולם. פעמים רבות השאלה מתעוררת בעוצמה בעתות משבר, ואנחנו נוטים לבחון את ההתנהלות המכשילה שהביאה אותנו עד הלום. אם אנחנו בני מזל, נצליח לשאול את השאלות האמיצות ולהסיק מסקנות לגבי ההמשך; ואם לא, סביר להניח שנמשיך לשחזר את מעגל הסבל, שיתגשם במופעים דומים.
מרוב דרמות אנחנו נהפכים לאדישים, כתגובת הגנה של מערכת רגשית שאינה מסוגלת לספוג עוד. עם האדישות מגיעים השעמום והריקנות – תחושה שאנחנו שחקנים בסרט בינוני שצפינו בו אינספור פעמים.
דרך האמצע
אחת התפיסות של העידן החדש היא שדמיון יוצר מציאות. תיאורה זו גורסת שאפשר לזמן לעצמנו כל מציאות שרק נרצה כל עוד נדמיין אותה בעיני רוחנו. בדומה לתיאוריות רבות שמקורן בחוכמות עתיקות ושקמו לתחייה בעשורים האחרונים, גם זו קיבלה פרשנות מודרנית שעלולה להיות מבלבלת.
מתרגלים רבים לקחו את התיאוריה פשוטה כמשמעה וישבו לדמיין, מה שהביא אותם לנקוט עמדה פסיבית כצופים מהצד על מציאות חייהם. ייתכן מאוד שנסים קטנים התרחשו, בעיקר אם תסריט דמיונם הדהד עם תחושה פנימית חיובית. ואולם, יש לבחון מהלכים משמעותיים יותר, כגון אם הם מצאוּ את בן הזוג שחלמו עליו או אם הם מחוברים יותר לייעודם, בהנחה שיש אחד כזה.
מול תיאוריה זו אפשר להעמיד את הגישה המערבית הרווחת – כדי להשיג דבר מה עליך להתאמץ ואף להיאבק עד שמשאלתך תוּגשם. על פי גישה זו ויתור משמעו חולשה, ולהיות חלש משמעו להיות מפסידן. המדיה, על גווניה השונים, מגבה תפיסה זו ונותנת במה לסיפורי הצלחה של גיבורים שהגשימו את חלומם נגד כל הסיכויים. בד בבד, יותר ויותר מחקרים על אורח חיים בריא ועל מדדי אושר מגלים כי לאו דווקא הגשמת מטרות היא שהופכת אדם למאושר, אלא מערכות היחסים שהוא מטפח בחייו והמידה שבה סביבתו הרמונית ומזינה.
כך או כך, גם אם אדם השיג את מטרתו – כל עוד הוא מופעל מהאגו, הוא לעולם יחוש מתוסכל ועצוב. ובמקום שיש בו מאבק, יש אגו. נראה שגם כאן דרך האמצע או האיזון בין שתי הגישות האלה יקרבו אותנו יותר לאמת האישית שלנו.
באנו לחיים האלה לבושים בגוף פיזי כדי לפעול וללמוד אגב עשייה. ההתנגדות עוזרת לנו לנווט את הספינה לנתיבים הרמוניים יותר. נדמה שככל שאנחנו מתקדמים בדרך הרוחנית, כך אנו נהפכים לעצמאים יותר ולנזקקים פחות. ככל שאנחנו מתואמים יותר עם הרצון האוניברסלי (האלוהי, אם תרצו), כך תהליך המימוש נפתח יותר אל מול עינינו, כאילו איננו אחראים על קצב התקדמותו. המשחק בין שני הקטבים האלה – פעולה והתנסות מחד גיסא, והרפיה טוטלית מתוצר הפעולה מאידך גיסא – מאפשר לנו לצוף בתודעה פתוחה ובלתי משוחדת, שם מצויות תשובות רבות לנושא שמעסיק אותנו.
אלמנט ההפתעה
בתכנית 12 הצעדים להחלמה מהתנהגות מתמכרת או כפייתית, כבר בצעד השני מדברים על התמסרות לכוח עליון כצעד הכרחי לריפוי, וזאת ללא השתייכות לדת כלשהי. כך מצהירים משתתפי התכנית: "הגענו לאמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר לנו את שפיות דעתנו".
אף שמדובר בתכנית לאנשים שאיבדו את השליטה על חייהם במובן השלילי ביותר, גם לאדם הבריא יש הרבה מה ללמוד על החזרת שליטה מפוכחת בחייו. התפכחות על פי השיטה היא ההבנה שאכן יש כוח גדול מאיתנו שמנהל את העניינים.
האתגר הגדול ביותר העומד בפנינו הוא לנסות לתפוס אותו כוח, מה שמראש נידון כנראה לכישלון מכיוון שאין לנו באמת יכולת לתפוס משהו מחוץ לעצמנו. מה שכן, אנחנו יכולים ללמוד, עקב בצד אגודל, כיצד אנחנו מרגישים כשאנו מאפשרים מדי פעם לאותו כוח לתפוס את ההגה. ברגע שאנחנו משחררים תכנונים וציפיות, אנו נהפכים לצינור חלול שדרכו אפשר להזרים מידע מפתיע ומרענן.
כדי לתרגל את החוויה אפשר לדמיין את עצמנו (כאן הדמיון יעשה פלאים) כמכל ריק בשעת מדיטציה ולהתרכז בנשימה. שהייה ממושכת ככל האפשר במצב הזה תעזור לנו להתחבר לאותו ממד שבו כלים מתמלאים ללא מאמץ בחומר השייך אליהם, ובאותה נשימה חומרים שאינם שייכים ומכבידים מתרוקנים החוצה.
במצב אנרגטי מיוחד זה לא פעם מתקבלות תחושות, תמונות או ידיעות, כאילו יש מאין, ששופכות אור חדש על דילמה או על התלבטות, ועוזרות לשחרר עוד קצת את האחיזה בקיים. זהו הרגע שבו אפשר לשאול: "מהי כניעה?" או "כיצד החיים שלי יכולים להיראות תחת כניעה לרצון אוניברסלי?". שאלו והרפו.
בספרה "האנטומיה של הנפש", ד"ר קארולין מיס מתארת את הצ'אקרה החמישית, צ'אקרת הגרון, כמייצגת את כוח הרצון. לטענתה, היא מכילה את האתגרים שמתעוררים בעת הכנעת הרצון האישי והנפש לטובת רצון אוניברסלי. זהו תהליך התבגרות של הכוח האישי ממקום שתלוי בסביבה ובסמכותה עד למקום של כניעה והתאמת עצמנו לרצון גבוה יותר.
מיס מציינת אותה נקודה בחיים שבה אנחנו חשים חסרי שליטה לחלוטין, ודווקא שם אנו עשויים לקבל הדרכה שלא היינו פתוּחים אליה קודם לכן. על פי מיס, אנחנו מפחדים שאם נכיר בהדרכה ונכניע את רצוננו לטובת רצון גדול מאיתנו, יילקח מאיתנו כל מה שנותן לנו נוחות פיזית. לכן, אנחנו עסוקים בהיאבקות בהדרכה; כמהים לנוכחותה ובו בזמן דוחקים אותה החוצה.
המסר הרוחני של הצ'אקרה החמישית מלמד אותנו שבחירות המתקבלות בעזרת כוח אישי ובו בזמן בוטחות בסמכות אוניברסלית מפיקות את התוצאות הרצויות ביותר. כדי להגיע לאיזון המדויק הזה, עלינו לשים לב למחשבות ולאמונות שמרחיקות אותנו מאותה זרימה מופלאה.
קבלה ונתינה
נדמה שהידיעה מתי לפעול ומתי להרפות היא אמנות נרכשת. ייתכן שלעולם לא נגלה את הנוסחה המדויקת, מה שמשאיר אותנו ערניים מספיק כדי להמשיך ולחקור. חלק חשוב בתהליך הזה הוא להכיר במגבלותינו, לדעת מתי להרים ידיים ולומר "עד כאן".
רגעים הנראים כאוסף של כישלונות הופכים במבט לאחור לנקודות מפנה קריטיות בתסריט חיינו. בין אם אדם מאמין ובין אם לא, אם יש אפשרות, ולו הקלושה ביותר, שקיימת דרך הרמונית יותר לחיות את חיינו, היא בהחלט שווה בדיקה.
להבדיל מהמשמעות הרווחת של המילה "תפילה" – בקשה חד-צדדית מאלוהים שיושיענו, תפילה יכולה לשמש כשער לממד הפוך מזה שאנחנו מכירים – שם אנחנו אלה המעניקים לאחרים ומבקשים למלא את חסרונם. רק במעברים האלה אנחנו זוכים לחוות את השפע האדיר שזכינו בו, וכמו מתמכרים לרצון לפזרו לכל עבר. מעגל הקבלה והנתינה נשזר בכל רגע ורגע, ובתוכו אנחנו מקבלים אינספור הזדמנויות לשפר את מערכות היחסים בחיינו.
בחייו של כל אדם מגיעה נקודה שבה הוא מתחיל להבין שהחיים אינם מתנהלים כפי שדמיין אותם בעיני רוחו. אצל רבים זוהי נקודת משבר שמופיעה באמצע החיים, אבל במציאות של ימינו היא עלולה להגיח שנים רבות לפני. אז אנחנו עלולים לגלות כי כל מה שהחשבנו לקדוש הוא חסר חשיבות בעיני הבריאה.
למעשה, היקום משקף לנו את המאמצים הבלתי נדלים שהשקענו במטרה כזו או אחרת ומזכיר לנו מה באמת חשוב, או יותר נכון מה גורם לנו לתחושה של סיפוק ומלאות. לא מעט אנשים מדווחים שאלה הדברים הפשוטים כביכול אבל הלא מובנים מאליהם, כגון משפחה, חברים, זוגיות וקהילה, שמסבים להם את האושר הרב ביותר.
כניעה אינה רק נגזרת של אמונה אלא גם דרך חיים, מערכת יחסים הנרקמת בינינו ליקוּם. קיבלנו את האפשרות להעמיק ולשפר את הקשר הזה על ידי לימוד שפה חדשה, החלפת תבניות ישנות וחזרה לפשטות של חוקי הטבע.
במסורת היהודית נהוג לפתוח כל בוקר בתפילת הודיה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". אולי ראוי להוסיף לה עוד חלק: "אני נכנע". המיסטיקנים המוסלמים, הקרויים "סופים", מכנים את אלוהים "האהוב", ואת עצמם "מאהביו של אלוהים". מכאן בלתי נמנע לחבר בין כניעה לאהבה, זו תוצר של זו. אלה שני צדדים של אותו המטבע, שכן רק אהבה מסוגלת להכניע, וכניעה מובילה לאהבה.
פורסם במדור ״ברוח טובה״ , מגזין ״חיים אחרים״, גיליון ינואר 2017
