הסיבה העיקרית לכך שחרדה גברית אינה עומדת על הפרק היא מפני שהיא נסתרת. לגבר יש מערכת משומנת ומאומנת שעיקרה הסתרת רגשותיו בפני אחרים, ובפרט בפני בת זוגו. תפקידו הביולוגי הקדום הוא לספק הגנה וביטחון על ידי יציאה לצייד, והפגנת יכולתיו וכוחותיו. כלומר עצם הסיבה הביולוגית לקיומו סותרת לחלוטין כל הקשבה עמוקה לרחשי ליבו. לכן, כדאי ורצוי שיהיה קשוב לאינטואיציה שמגנה עליו מפני אויבים ומכינה אותו לסכנות שאורבות בחוץ.
ואולם, הגבר המודרני התרחק שנות אור מאותו קרוב משפחה קדמון; הוא חי בעולם של שפע בכל המובנים. עכשיו הקושי שלו הוא לא מהיכן להשיג את הארוחה הבאה כדי לא למות מרעב, אלא במה עליו לבחור מבין כל האפשרויות. הבחירה היא מקור חרדותיו העיקריות כי כל בחירה משמעה וויתור על אופציה אחרת שהייתה יכולה למלא את חסרונותיו.
הו הקליק! היכן אתה?
בשביל להישאר חזק חייב הגבר לעשות נתק בינו ובין האיום שניצב מולו. אם לא יהיה בנתק רגשי – הוא ימות. פשוטו כמשמעו. רק שכעת אינו עומד מול נמר בלב היער אלא מול בת זוגו שמרגישה שהוא לא אוהב אותה, שהוא לא נמשך אליה ושהיא לא מקבלת את היחס שהיא ראויה לו. אבל המוח הקדום שלו לא התעדכן במידע הזה, והוא משדר אותות סכנה שכדאי להישמר מהם. אז נצפה בתוצאה של חוסר יכולת להתנהל מול הסיטואציה, של קור רגשי ואפילו אכזריות במידת מה.
החרדה לא מופיעה רק בדיאלוג סוער, היא מופיעה גם כשעולה צורך או ציפייה מהצד השני לאינטימיות. אחת התופעות הקלאסיות שמופיעות אצל גברים רבים היא היעלמות אחרי שלב ירח הדבש או ההתאהבות. הם פוגשים אישה וגורמים לה להרגיש הכי נחשקת בעולם, הם מפרגנים לה, מפנקים אותה, גורמים לה להרגיש מלכה ליום אחד, ואחרי שכבשו אותה מתרחש ניתוק בתוכם. עכשיו הם לא בטוחים אם הם מעוניינים, נמשכים, ואין את הקליק שהיה בהתחלה. יכול להיות שמדובר על תקופה של חודש או חודשיים-שלושה, ובחלק מהמקרים נראה את זה מופיע אחרי שבוע.
זה לא קשור למשיכה
אחד הסממנים המרכזיים שמופיעים תחת החרדה הוא חוסר משיכה. הגבר שהיה בשיא הלהט והתשוקה כבה ונעלם. האישה חווה תחושה נוראית של דחייה בעודה מנסה לפענח את מקור הריחוק והקרירות. הגבר לעומתה, מתפלל בתוך תוכו לשוב ללבדות שלו.
אין זה אומר בהכרח שהוא לא מעוניין בה, אלא שהמנגנון שלו הוא התרחקות ממה שהוא חווה כאיום. אם ישאר איתה עוד רגע אחד, הוא עלול להסתכן בהתערבבות רגשית, מה שאומר להתמזג עם הנשיות שלה. מכיוון שהנשיות הפנימית שלו אינה במקום בטוח, אין לו יכולת לקבל את הנשיות שבאה אליו כרגע בדרישות.
הנתק אצל הגבר מתרחש בין היתר בשל הדיסוננס הקוגנטיבי-רגשי שמתחולל בתוכו. הוא בעצמו לא מבין איך קרה השינוי הדרמטי, והוא כואב לראות את בת זוגו נשברת מולו. אבל הוא לא יכול להתנהל אחרת מאחר שהוא קורבן לדפוסים לא מודעים. זה נשמע כמו תיאור של הגבר הבליין הטיפוסי שרק מחפש לעבור מכיבוש לכיבוש, אבל לא בהכרח. נמצא את התופעה הזו גם אצל גברים רגישים שטוענים שהם מחפשים זוגיות אמיתית ומחייבת.
רק שקיים פער גדול בין המוח הקדמי שרוצה דברים ובונה תבניות מסודרות למוח הקדום שמנסה לעשות כל שביכולתו להימנע מסכנה מיותרת. רק ששם טמונה ההתפתחות; ביציאה מהמקום הנוח למקום המסוכן, זה שמכריח אותנו לצאת מעצמנו ולבדוק מחדש את הגבולות. כל עוד אנו לא מודעים לכך שאנו פועלים על טייס אוטומטי, החיים ימשיכו בקו מאוד ידוע ובטוח, אבל כוח החיים עצמו יירד ואיתו תחושת הריקנות תעלה בהתאמה.
מודעות מפחיתה חרדה
שינוי לא יכול להתרחש כאן ועכשיו. כשאדם נמצא בחרדה הדבר הראשון שיעזור לו הוא להרחיק את עצמו ממקור החרדה. הוא זקוק לזמן עיכול ואפשרות לסגת לעולמו כדי לחשב מסלול מחדש.
ואולם, ברגע שישנה מודעות לחרדה, קל יותר לפעול ממקום מקבל ומכיל. אחד הדברים המידיים שמרגיעים חרדה גברית הוא קבלת מרחב. האישה שמבינה שעומד מולה גבר שחווה נתק רגשי מתוך פחד להרגיש ולהתערבב, תנשום את הפגיעה שלה ותאפשר את המרחב עד יעבור זעם.
אין זה אומר שהיא לא צריכה לשתף שהיא פגועה מההתנהגות שלו, ולהביע באופן זה או אחר את העלבון שלה, אלא שבמקום להטיח בו האשמות ואכזבות, יהיה יעיל יותר לומר לו: ״אני מבינה שאתה חווה קושי עם עצמך. קח את הזמן, ואם תמצא לנכון ליצור קשר, אשמח לבדוק שוב אפשרות של מפגש״.
רוב הגברים ראשיתיהיו מופתעים מהנשיות העוצמתית שעומדת מולם וסביר שכבר באותו רגע יסירו את החומה. זה לא מחייב שהם יחליטו שזוהי אשת חייהם, ויעשו הכול על מנת להתמסר לה, אבל זוהי הזדמנות מצוינת בשבילם לעבור את קו החרדה, איפה שהם בדרך כלל נעצרים. מכאן תיווצר אפשרות לתסריט אחר בו הם חוזרים לקשר עם מבט מפוקח ורצון לנתינה.
הנמנע והנצמדת
בתיאוריית ההיקשרות מדברים על סגנונות היקשרות בילדות שמשפיעים על מערכות היחסים של האדם בבגרות. סגנון היקשרות מתייחס לקשר של הדמות המטפלת והתינוק, המהווה דגם אב-טיפוס נפשי להתנהלות במערכות יחסים אינטימיות.
על קצה המזלג – סגנון היקשרות של חרדה יקונן ויוליד פחד נטישה ורצון בהיצמדות, ואילו סגנון היקשרות של הימנעות ייצור פחד דחייה (אני ממליץ להעמיק בידע הזה לכל זוג שמבקש ללמוד את היחסים שלו לעומק).
הבנה של שני הצדדים למשחק התפקידים עוזרת לשבור את הלופ.
הגבר לרוב יהיה הנמנע, מנותק רגשית, רוצה לחזור ללבדות שלו. האישה תצמד, תבקש יחס ותשומת לב ולא תבין מה השתנה מתחילת הקשר. יש כאן משחק מכור מראש, זהו דפוס בלתי נמנע – הנצמד ימגנט את הנמנע ולהיפך.
כאשר הנמנע פוגש בנצמדת (או הפוך- נצמד ונמנעת) ישנה תחושה ראשונית מאוד טובה של השלמה שכן ״התרופה״ הרגשית של כל צד נמצאת אצל האחר – הנמנע כמה למערכת יחסים שבה מקבלים אותו כפי שהוא; מייחל למישהי שתראה את החסרונות שלו, ותסכים להישאר בכל מקרה. בתוך תוכו הוא מבקש ללמוד מהנצמדת על העולם הרגשי, ומה זה אומר להיות ברצף רגשי תקין.
הנצמדת לעומתו, מבקשת שיראו אותה, שיהיו עקביים ויציבים מולה, אבל היא גם מבקשת ללמוד מהו מרחב תקין וחופש במערכת זוגית. מעל הכול היא כמהה לחוש אמון בשביל שתוכל לנוח בתוך הקשר.
היא נצמדת כי היא לא סומכת והוא מתנתק כי הוא מפחד להרגיש.
אם יצליחו כל אחד להתעלות מעל הדפוס, בעזרת שיח מקבל ומכיל, אגב לימוד של הכשלים שמתעוררים – תתפתח זוגיות יפה ומעצימה. אם לאו, תהיה כאן מלחמת חורמה וסביר שהקשר לא יחזיק מעמד.
איך יודעים אם מדובר בחרדה או בתחושה אמיתית של מיצוי?
לפעמים לא ניתן לדעת, וכל עוד אין מספיק מידע שווה לבדוק מה יש בהמשך הדרך. ישנן מערכות יחסים מדהימות שהתגלגלו ממקומות הכי לא צפויים למרות שהיוו כשל מוחלט כשעמדו מול רשימת המכולת של בני הזוג.
החלק המודע שבנו לאו דווקא יודע מה מתאים ונכון מבחינה של אהבה וזוגיות.
על מנת להתחבר ממקום פנימי ועמוק מוכרחים לגעת באותם חלקים פצועים, נטושים ודחויים שבנו, ולאפשר להם לעבור ריפוי דרך ובעזרת האחר. ריפוי כרוך בכאב, או באפשרות לשחרר כאב, אבל אחריו מופיע אופק אחר, לא מוכר, נקי ובהיר – ומשם מתקשרים לאנשים אחרת, עם פחות חרדה וציפייה ועם יותר אמון ורצון לתת.
החרדה משנה את פניה
כל זוג יודע שאחרי שלב ירח הדבש העבודה האמיתית מתחילה. לא עבודה במובן של מאמץ מתיש ומייגע, כמו שיכול לקרות לא פעם, אלא עבודה פנימית בעיקר, כל אחד מול עצמו, ואז בדיאלוג המשותף, נולדת היכולת להבחין מתי החרדה עולה ומנהלת את העניינים.
גבר שהחליט שהוא מנסה להיות נוכח במערכת יחסים מחויבת לומד להכיר בחרדה שלו שעולה בזמנים מסוימים, ולזהות טריגרים שגורמים לו לניתוק או לקרירות רגשית מול בת זוגו.
אין פיתרון מהיר כשמדובר במנגנוני הגנה, האוטומט ישוב ויעלה מדי פעם, אמנם התגובה שלנו משתנה ונהיית מעודנת עם הזמן.
עם המודעות משתכללת היכולת לתמלל את המצוקות והקשיים ולהכיר בהם. לאחר מכן הדיאלוג הופך רך גם בעתות משבר; מתחילים לנסח משפטים בזמן אמת כמו: ״אני מצטער שאני לא יכול לתת לך כרגע מה שאת צריכה, אני מבטיח שאבוא ברגע שאוכל״. ומנגד: ״אני ממש אשמח אם תהיה עבורי, כשיתאפשר לך״.
ברור שלא תמיד המסר יעבור כה יפה ונקי, לפעמים הוא יישמע בדיוק ההפך מכך, בעיקר כשפועלים מתוך משחק התפקידים הידוע מראש. ואולם, ברגעים הכי יפים, שני הצדדים מצליחים להתעלות מעל האוטומט, אז גם מגיעה תחושה של הישג פנימי שלא משתווה לשום תגמול חיצוני.
התמודדות עם החרדה – סיכום בשלבים
מתעוררים לחרדה – מי שמתעורר קודם ומבין שמדובר בחרדה הוא זה שצריך לפעול ראשון. אם הגבר כבר מכיר את המנגנון היטב, זהו מתפקידו לומר לאישה שמולו: ״אהובה, אני חווה עכשיו סוג של נתק. אני רואה את המצוקה שלך וכל מה שאני רוצה זה להיות עבורך. אני מבטיח שאני אעשה את זה, אני רגע זקוק למעט מרחב בשביל לחזור לעצמי ולהיות בנוכחות מלאה״. אם הגבר אינו מודע שהוא מופעל על טייס אוטומטי זהו תפקידה של האישה להתעלות מעל הפגיעות הרגעית מבלי להתכחש לה, ולאפשר את המרחב.
איפשור זמן עיכול ומרחב – כדי לתת מקום לחרדה צריך להיות בנפרד. ההיגיון פשוט – אם האינטימיות היא מקור החרדה צריך רגע להתנתק על מנת לחזור לשיח מחדש עם פרספקטיבה חדשה.
להבין את משחקי התפקידים הידועים מראש – ראשית חשוב להסביר לאחר מה הוא גורם לך להרגיש בהתנהגות שלו: ״הנתק שלך מעורר אצלי חרדה וחוסר אמון״, ״הנזקקות שלך גורמת לי לרצות לברוח אל תוך עצמי״. בשלב השני כל צד צריך לקחת אחריות על התפקיד שלו. אז השיח העמוק מתחיל, בני הזוג מתחילים לשאול שאלות לגבי עצמם, העבר שלהם, הילדות שלהם, ובעיקר מנסים לברר אילו שדים מתעוררים כשהם נכנסים לקשר זוגי.
זוגיות מוצלחת צריכה לתת מענה בכל בכל ארבע הרמות: פיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית. באופן טבעי רמה אחת או יותר תהיינה חלשות מאחרות, מה גם שסדר העדיפות בין הרמות משתנה לפי תקופות חיים וצרכים של בני הזוג. השאיפה היא לייצר איזון עד כמה שניתן בין כל הרמות, מה שמפחית חרדה ומעלה את הסיפוק בקשר.
עבודת מודעות היא תהליך מתמשך; כל צד מחויב לבדוק עם עצמו איפה הוא עדיין ״נופל״ לאוטומט, ואיך הוא יכול לשפר את זה. אין שיפוט בנוגע להתקדמות בתהליך, כל עוד שני האנשים נמצאים בתהליך ביחד ומסייעים אחד לשני בדרך, ומנתבים את הזוגיות להיות קרש מקפצה בכל תחומי החיים.
