אני חושב שהסיבה מקורה בפחד להיפגע. מה יקרה אם באמת נאפשר לאחר חופש טוטאלי לחקור את מי שהוא בנוכחותנו? התשובה פשוטה ומדאיגה כאחד: בן הזוג יכול פשוט ללכת מאיתנו. כחלק מבדיקת האותנטיות שלו הוא עלול לבחור בני זוג אחרים ואנו ננטש לבדידותנו. אנו לא מוכנים לקחת את הסיכון, על כן מתחילים, בשלבים מוקדמים מאוד של הקשר, להציב גבולות – באופן מודע או שלאו.

אני מודה ומתוודה שטרם פיצחתי את הנוסחה האישית שלי לאיזון נכון של ביחד ולבד, אבל אני ממשיך לנסות, ואני לא מתכוון לוותר. בתוך תוכי ישנה ידיעה כי הקצב המדויק יכול להתקיים רק מתוך התאהבות ורצון להכיר את האחר. כאשר הרצון אינו מתעורר שום אקט חיצוני ושכלי לא יכול לרפד את חרדת הנטישה, לא שלנו ולא של בני זוגנו.

לא פעם אני שואל בקליניקה -״ מה הפחד הכי גדול שלך במפגש עם בני זוג?״ והתשובה שאני מקבל היא – ״הפחד מפרידה״. אנשים רגישים מעדיפים לעיתים להימנע מהכרויות, רק בשביל לא להתמודד עם רגע הפרידה, גם כאשר הם אלה שיוזמים אותה. הפחד לדחות את האחר לא פחות חזק מהפחד להידחות על ידו, לפעמים אף חזק יותר, במיוחד אם יש לנו נטייה לקחת אחריות על רגשותיהם של אחרים.

בירור מעמיק יותר מגלה כי זהו אינו הפחד מפרידה אשר מפעיל אותנו כמו הפחד שמקדים לו – הפחד להיקשר. מה יקרה אם נקשר לאחר? נחווה חולשה, פגיעות וחוסר אונים, אז הפרידה תהיה באמת מכאיבה. כאן עולה שאלה מהותית – האם היקשרות הינה אהבה? האם ניתן להתאהב באחר מבלי לנסות לצמצם את החופש שלו, להגבילו ולגרום לו לחוש אשמה על מי שהוא? כולנו שואפים לכך אך מסתבכים מאוד בדרך, מוצאים את עצמנו נקשרים ואוחזים חזק, העיקר שלא ילכו מאיתנו. מעניין שאנו בוחרים לקדש את הרגעים בהם נפגענו במקום את הרגעים בהם קמנו ויצאנו להרפתקה חדשה. אני מאמין שאם נסמוך על היכולת שלנו להכיל את כאב הפגיעה – נוכל לסמוך על היכולת שלנו גם להתאהב מבלי לכבול את האחר ואת עצמנו.