רבים וחכמים הגיעו לתובנה המכוננת כי מתחת לכל פחד, תהומי וקטן כאחד, מסתתרת אהבה. אנו נוטים לחשוב שרגש האהבה קוטבי לרגש השנאה, אך אם נעמיק בכך נגלה שמדובר למעשה בשני רגשות נפרדים, וכי הכוח הקוטבי לאהבה הוא בעצם פחד. אני מאמין שרק כאשר אנו מסכימים להתמסר לפחדים העמוקים ביותר שלנו, אנו זוכים לחוות את חסד האהבה מתפשט בכל נים בגופנו.

אין פחד בתוכנו, שאם נסכים לצלול לעומקי התחושה שהוא מעלה, אשר יגלה לנו משהו אחר מלבד אהבה טהורה.

בגיל הנעורים חוויתי לראשונה טלטלה מבהילה, מה שאובחן שנים לאחר מכן כ׳התקף חרדה׳. הייתי משוכנע שאני מאבד את שפיותי או בדרכי למוות ארוך ומייסר, כך או כך – עבורי מדובר בשני קצוות של אותו פחד. מאז, מסע חיי הביא אותי להתמודד לא פעם, בעל כורחי, עם תחושות גוף חזקות שהותירו אותי משותק ומפוחד. תחילה לא ידעתי כיצד להתמודד, לא היו לי את הכלים הנפשיים שיעזרו לי לצלוח את המשבר.

פחד אימתני אחז בי שעה שאותן תחושות עלו. מי שחווה ״התקף״ יודע על מה אני מדבר.

שרדתי כמיטב יכולתי בעין הסערה, מוקיר תודה כל פעם מחדש על הכוח שעזר לי ברגעים קשים אלו. בחלוף הסכנה נאחזתי בחיים, משתדל כמיטב יכולתי לחזור לשגרה, כשבתוכי מקננת ״ציפייה״ להתקפה הבאה. המרווחים בין כל התקפה לא היו קבועים והיו תלויים באופן טבעי במצבי הנפשי באותה תקופה. אמנם לא תמיד ידעתי לחזות את הבאות או לזהות שמדובר במצב שעלול להוביל להצפה רגשית. לימים, אותם ׳התקפים׳ דחפו אותי ללמוד ולחקור דרכים וגישות שונות במטרה להקל על הסבל שחוויתי, ובאופן ישיר גם על סבלם של אחרים.

הסטטיסטיקה מלמדת כי %5 עד %10 מהאוכלוסיה סובלים מהפרעות חרדה בעוצמות שונות.

אחוזים גבוהים בהרבה מוערכים לגבי קיומה של הפרעת חרדה כלשהי במהלך החיים. רוב האנשים עוברים לפחות תקופה אחת בחיים הנחווית ברמת חרדה גבוהה, בין אם היא מאובחנת באופן פורמלי כהפרעת חרדה, ובין אם קיימת כחלק משגרה רוויית סטרס. ידוע כי אורח החיים המערבי מלחיץ ותובעני, כך שהוא מרחיק אותנו משאלות קיומיות, מהתבוננות פנימית, מהקצב של הטבע – חיצוני ופנימי כאחד. יש לכך השלכות משמעותיות כאשר מתייחסים לתופעות נפשיות כרוניות. רבות הגישות המכירות בגופנפש כיחידה בלתי נפרדת, או לפחות כי הן שתי מערכות נפרדות המשפיעות אחת על השנייה באופן ישיר. לעומת זאת, ישנה התעלמות כמעט מוחלטת מהאלמנט הרוחני או הנשמתי כגורם מכריע בחייו של האדם.

״מצב חירום רוחני״

 כיום יותר ויותר זרמים טיפוליים תופסים את המימד הרוחני באדם כמקור לחוויות החיים, טובות וקשות  כאחד, ושמים אותו במרכז התהליך התרפויטי. כשגיליתי את המונח *״מצב חירום רוחני״ של ד״ר  סטניסלב גרוף הרגשתי שהגעתי הביתה. מצאתי כתבים שהצליחו לתרגם משברי חיים עמוקים בשפה שתאמה את מה שהרגשתי. דרכם הגעתי למסקנה כי האימון של הרגעת  החרדה, חשוב ככל שיהיה, אינו מספיק על מנת להגיע לגילוי מהותי. ככל שאזרתי אומץ התחברתי  יותר  לאותות  פנימיים שהזמינו אותי להעמיק את ההיכרות שלי עם עצמי. היו עוד ספרים ומורים שעזרו  לי  בתרגום  הפנימי. קרדיט מיוחד אני חייב לטכניקת ההתמקדות, אשר באופן בלתי אמצעי, שאינו  דומה  לשום גישה  אחרת, מאפשרת לאדם להתיידד עם גופו וליצור תנועה מדויקת בחייו.

להרפות מול התהום

כבודן של השיטות במקומן מונח, אולם ׳בשעת כושר׳ מצאתי את עצמי לא פעם חסר אונים אל מול תהום חשוכה. לימדתי את עצמי להרפות, ליפול פנימה ולתת לחשיכה לבלוע אותי. מה שקרה לאחר מכן היה מופלא. גיליתי קול חדש בתוכי שלא הכרתי לפני כן, קול של חמלה ואהבה ללא תנאי שלא מצאתי בשום מקום אחר בחיי.

מי שחווה חרדה יודע כי הדבר הקשה ביותר, שעה שאתה נתון לחסדי שמיים (זוהי תחושתו של החרד), הן תחושות של שנאה עצמית וקורבנות אשר תוקפות את המערכת. עולות שאלות כגון: ״למה עכשיו??״, ״מה גורם לכך?!״, ״מדוע זה מגיע לי?!״ ״האם זה יישאר לנצח?״ או גרוע מכך – ״האם אני הולך למות?!״ וכן הלאה. בדיעבד, כשניתחתי את הסיטואציה, הבנתי שהשאלות הללו הן תוצר של פחדים שלא יכולתי להכיל, כאשר החזק מכולם היה פחד מפני המוות.

התרגשות וחרדה זו אותה אנרגיה, זו רק הפרשנות שלנו שמשתנה

היום אני יודע להודות לאותם ׳התקפים׳ ולהגיד שהם היו, ועדיין מהווים (אמנם באופן שונה לחלוטין), קרש קפיצה גדול להתפתחות אישית. השינוי המהותי בא לידי ביטוי בפרשנות של החוויה: אינני מגדיר אותה עוד כ׳חרדה׳, אלא כזרמי אנרגיה המבקשים את תשומת ליבי המלאה (או כפי שחברה טובה מכנה אותם בפשטות – ׳התרגשות׳). ממש כילד הדורש את התייחסות הוריו, כך גם התחושה מושכת אותנו להעמיק בה. העניין הוא שאנו לא מורגלים להתייחס לתחושות, עד כמה שהדבר נשמע מוזר. מעולם לא חינכו אותנו לעצור, לנשום, לעצום עיניים אם ישנו צורך בכך, ולהתייחס לעצמנו.

מאידך, אנו מתורגלים בזיהוי של מה נוח או לא נוח עבורנו, מה גורם לנו עונג ומה מביא לנו מצוקה. לאחר שזיהינו אנו ממהרים להסיט את התחושה הלא נעימה הצידה על ידי פעולה, התעלמות או הדחקה. אמנם התחושה אינה נעלמת, אלא היא משנה את צורתה, עוצמתה ותדירותה. אם לא נסכים להקשיב לה, ולו לרגע קט, היא תמצא דרכים יצירתיות לעורר אותנו מהתרדמה בה אנו שרויים.

״Down the rabbit hole”ֿ

נכון לומר שכל חוויה מסוג זה מעמתת אותנו עם מוות קטן. עם זאת מדובר במוות מתוק, כשמיד אחריו לידה מחדש ואיתה כוחות ואנרגיה רעננה. ההסכמה להיכנס לתוך התחושה או הנכונות למות לרגע קטן, לרוב תגלה לנו כי השד אינו נורא כפי שציירנו אותו. הגוף הוא מערכת מידע אינטילגנטית ויפה המכוונת אותנו, לעיתים בעדינות, לעיתים באותות התרגשות, אל מחילת הארנב (של אליס בארץ הפלאות). בקצה השני של המחילה יתגלה בפנינו אוקיינוס של אהבה שרק מחכה שנקפוץ ראש לתוכו. היופי טמון בעובדה שהוא נמצא שם תמיד, זמין ונגיש עבורנו בכל עת. חשוב לזכור כי אנו לא מוכרחים להמתין לתזכורת של הגוף על מנת לקחת פאוזה מהעולם, ולהתרענן במימיו הצלולים.

מה אני מרגיש/ה עכשיו?

קחו לכם רגע או שניים ביום כדי לשאול את עצמכם: ״מה אני מרגיש/ה עכשיו?״, לפעמים זה מספיק. אם יתעורר בכם צורך בהתכנסות – תנו לעצמכם את הרגע הזה, הוא יקר מפז. הטרנספורמציות האישיות שעברתי, ועודני עובר בזכות אותה הקשבה ייחודית, העמיקו את  העבודה שלי עם אנשים באופן משמעותי. אני שם משקל רב על אימון נפשי המאפשר לנו להיכנס בהדרגה, כל פעם קצת יותר, אל מחילת הארנב. בזכות הקשבה נטולת שיפוט וחיבוק של הפחד, נפתחת אהבה חדשה שהעזנו רק לחלום עליה. זו בעיני אהבה עצמית.

* מתוך הספר ״החיפוש הסוער אחר העצמי״ מאת כריסטינה וד״ר סטניסלב גרוף. גרוף טבע את המונח ׳פסיכולוגיה טרנספרסונלית׳, זרם בפסיכולוגיה שמתמקד בין היתר בפן המיסטי רוחני של האדם. מוכר בשל מחקריו המוקדמים על יתרונותיו של ה- ל.ס.ד בריפוי טראומות