פעמים רבות התרגול הרוחני נהפך למסכה המגנה עלינו מפני נזקי המציאות או מפני רגשות שליליים. במדור השני נבחן את השימוש במסכה רוחנית ואת הסכנות האורבות בשימוש לא נכון בה לאור המתנות והאתגרים שמביא עמו העידן החדש , הוא עידן הדלי

מאז ומתמיד הכוח והמעמד הרוחני נחשבו לעוצמתיים. הסיבה לכך ברורה: מצבו הכלכלי ומצבו החברתי של האדם אינם משנים מכיוון שאין ביכולתם לעזור לו להשיב על השאלה מהו הטעם לחייו. לכן, האדם מחפש מקור בר- סמכה שייתן לו את התשובה הנכספת, בתקווה שתמלא את החלל הריק בחייו. כך אפשר לראות לאורך ההיסטוריה כיצד האמונה התמסדה ונהפכה לכוח המניע של העולם.

העידן החדש

האסטרולוגיה לרוב עוסקת במחזוריות השנתית של 12 המזלות, אמנם ישנה גם מחזוריות גדולה הרבה יותר הקשורה לעידנים של כדור הארץ. זוהי מחזוריות הנמשכת כ- 25,000 שנים, בתוכה כדור הארץ משנה את הזווית שלו כלפי המזלות האסטרולוגיים כך שכל כאלפיים שנה אנחנו נמצאים בעידן אסטרולוגי אחר, בסדר הפוך לגלגל המזלות. העידן הקודם, עידן הדגים, היה בסימן התחזקות הדתות וגידור האלוהים בטריטוריות ברורות ומופרדות. עידן הדלי נכנס אחריו במטרה לשבור את ההגדרות האלה ולפתוח את השפע הרוחני לכל דורש ללא התייחסות להשתייכותו הדתית. חילונים רבים מצאו שיש מקום לטפח אמונה שאינה נשענת על דוגמות דתיות ויתרה מזאת, שאפשר להחליפה באחרת בלי לתת דין וחשבון על כך.

העידן החדש, עידן הדלי, מסמל את עליית כוחו של האינדיבידואל. אף שהדתות עדיין שולטות בחלקים ניכרים בעולם, האנושות עברה דרך משמעותית וכיום כל אדם שחי בחברה פלורליסטית חופשי ליצור לעצמו מערכת אמונות שתואמת את השקפת עולמו ואת אישיותו.

באופן טבעי, הוליד חופש הפרט אינספור שיטות ותרגולים רוחניים, מכיוון ששאלת המהות אינה מתבטלת בהיעדר גבולות, אלא אף מתחזקת ומקבלת משנה תוקף. אינספור גורואים חדשים החליפו את הישנים ועמם הבשורה לחיי אושר. האדם המחפש עומד מבולבל אל מול הבחירה האדירה, ומתוך פחד להחמיץ את האמת עלול למצוא את עצמו קופץ משיטה לשיטה, ממורה אחד למשנהו, ולו כדי לא להישאר תלוי באוויר.

הרשתות החברתיות לוקחות חלק מרכזי בשינוי ומכתיבות תו תקן חדש בעולם הרוח. ההיררכיה השתנתה והדלתות הסגורות נפרצו מזמן בלחיצת כפתורי השיתוף. הידע כיום שייך לכולם וחוקי המשחק נקבעים אגב תנועה. היום מורה רוחני יכול להיהפך לדמות מפורסמת, ממש כמו שחקן קולנוע או איש ציבור. לשם כך, עליו לתחזק פרופיל שיאשר את היותו בר- סמכה ושיחשוף, על פי רוב, פרטים מחייו האישיים שישכנעו את קהל אוהדיו באמינותו.

כך הפרסונה הדיגיטלית נהפכה ללא פחות חשובה מהפרסונה "האמיתית" של האדם, ואולי אף לחשובה ממנה. האם יש הלימה בין שתי הדמויות האלה?

האדם האותנטי

מאז שחוכמת המזרח על גווניה השונים חלחלה אל גבולות המערב, היא קיבלה אינסוף פרשנויות ופרצופים. תרגול מדיטציה הגיע למקום מכובד ואף כבש את לבם של אלה שאינם מתעניינים ברוחניות לשמה, אלא מחפשים דרך בדוקה להפחית מתחים ולחצים. ואולם, נדמה כי מתרגלים רבים לאורך השנים פירשו את התורה שמאחורי המדיטציה, בדרך כלל הבודהיזם, באופן המשרת התחמקות מכאב וחוסר התמודדות רגשית.

החיפוש אחר הישג רוחני כזה או אחר, אפילו אם יוגדר כ"צנוע" כגון: "לא להגיב מתוך כעס", נהפך פעמים רבות למטרה שנויה במחלוקת. הרי אי אפשר לבטל לגמרי רגש כגון כעס, וגם אם היינו מצליחים לבטלו, האם לא תהיה לכך השפעה על האופן שבו אנחנו חווים תשוקה?

הנזיר הבודהיסטי כמובן שואף לשם, למקום שבו התגובה זהה לכאן או לכאן – אין "היי" גדול ומכאן שאין "דאון" גדול. כך הוא מגיע לנחת ולנחלה – העולם אינו מפריע לו וההפך. ואולם, מה לגבי המתרגל הנורמטיבי המערבי? האם אין הוא מעוניין לטעום את טעמה של התשוקה ולהרגיש אותה זורמת בכל תא בגופו? אם כך, מוטב שילמד לכעוס.

כך קורה פעמים רבות שהתרגול הרוחני נהפך למסכה המגנה עלינו מפני נזקי המציאות או מפני רגשות "שליליים". ואולם, החיים אינם סטריליים או נטולי משברים ואכזבות. המתרגל הרוחני, שמקפיד על חזות נאורה וחייכנית, יכול למצוא את עצמו מתפקע מתחת למסכה ומתפרץ ברגעים לא צפויים. נראה אותו נותן את כל התשובות הנכונות והחכמות בנוגע לעולם הרגש והרוח, כשבתוך תוכו הוא מסרב להתמודד עם רגשי נחיתות ועם כעסים המושלכים על אנשים ועל העולם.

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית וזרמים מסוימים בפסיכואנליזה התייחסו רבות למושג "אותנטיות". סרן קירקגור, המכונה "אבי האקזיסטנציאליזם", כתב: "האדם האותנטי אינו האדם השמח, החכם, המאושר וכדומה, אלא השלם עם עצמו והחי חיים מלאי משמעות הנובעים מהחלטתו לחיות כך". קירקגור מתייחס לאדם המביע את עצמו באותנטיות ובאופן ספונטני ואינו תלוי במסכות כדי להרגיש ראוי.

הרצון לקבל

התשובה לשאלה מהי הארה שמורה לאלה שחוו אותה. גם אם נפנה לבודהיזם נמצא כי המושג "בודהה" בשפות הפאלי והסנסקריט מקורו בשורש "budh", שמשמעו "להתעורר". על פי היגיון זה על הבודהה להיקרא "הער" או "האיש שהתעורר", להבדיל מ"האדם המואר". אולי מסיבה זו בודהה הדגיש בתורתו את כל אותם דברים שעל האדם להשיל ולזנוח כדי להפסיק לסבול, ולא את שעליו להשיג בתרגול הרוחני. יתרה מכך, אפשר להניח על פי העיקרון הבודהיסטי כי התשוקה לקבל פרס על מאמצים ויגיעה רוחנית מהווה בפני עצמה מקור לסבל.

בפירושים שונים של מקורות מן הקבלה יש התייחסות לאמביוולנטיות המקוננת בשאיפה לרוחניות. טבע האדם כולו עשוי מחומר הנקרא רצון לקבל (תענוג והנאה), וכל דבר שהוא מבקש הוא למען עצמו בלבד. עליו לעבוד קשה מאוד כדי להתעלות מעל טבעו האגואיסטי (במקרה הזה דרך לימוד חוכמת הקבלה בקבוצה) ולהמירו לטובת רצון אלטרואיסטי, שהוא נתינה נקייה לזולת. כאן אולי מצוי ייחודה העיקרי של חכמת הקבלה אל מול תורות אחרות – הטענה כי רק בתיקון יחסו של האדם לזולתו נמצאת גאולתו, ולא בתרגול רוחני פרטי. כלומר, אין די בלשאוף להיות אדם רוחני מכיוון שרצון זה, בדומה לכל רצון אחר, מקורו במניעים אגואיסטיים בלבד כגון לקבל הכרה ואהבה מהסביבה, להיחשב כחכם או להיות בעל השפעה על אחרים. על האדם לבחון את עצמו אך ורק בהתאם למידת החיבור עם סביבתו.

סיפורים על מקובלים גדולים, על שאמנים או על גורואים מהמזרח מגלים כי רבים מהם נחבאו אל הכלים והתעקשו לא להתפרסם ולהתבדל מהקהילה, כך שרק מעטים היו מגיעים לפתח ביתם או מערתם. הם לימדו מספר מצומצם של אנשים, שהעבירו את התורה הלאה בכתב או בעל פה. חלקם שינו את פני האנושות ומורשתם נוכחת עד עצם היום הזה וחלקם ידועים הרבה פחות. מה שבטוח הוא שכנותם וצניעותם הפכו אותם ראויים להיות מורים מעוררי השראה.

בדק בית

"ראשית חוכמה למנהיג כי הוא שיקבע את הדוגמה", אמר סון טסו. כנראה שהפיצוח אינו טמון בהיאחזות בגישה מסוימת או בהתרפקות על העבר. עם זאת, חשוב לזכור כי אף שהעידן החדש נכנס לתוקף, אנחנו עדיין נמצאים בתקופת חפיפה בין העידנים, שאורכה כמאה עד מאתיים שנה, ושהעידן החדש נבנה כקוטבי לישן וטרם קיבל צורה משל עצמו.

כך מנהיג כגון אושו, שהתנהלותו הפרובוקטיבית עוררה את התנגדותם של רבים, נהפך לאחד המורים המשפיעים של המאה הקודמת. אושו יצא נגד התרבות הדתית שנהוגה במזרח בכלל ובהודו בפרט, ולפיה על החניך להתנזר מכל תשוקות החיים כגון צבירת ממון, מיניות חופשית ונהנתנות חומרית. בלי לצודד בדרכי פעולתו, יסכימו רבים כי המסכה שאותה טיפח הייתה כה קיצונית, שקשה לא להניח שמטרתה הייתה לעורר שיח ערני בנוגע לרוחניות ולתפקידה בחייו של המחפש. אולי הוא גם ביקש לבחון את גבולות כוחו של הגורו ואת הצביעות שלא פעם נקשרת למוסד זה.

אחת המתנות, שהיא גם קושי, שהעידן החדש טומן בחובו היא ההכרח להיות המורים של עצמנו. אם בחרנו בגישה רוחנית כדרך חיים, מחובתנו לעשות בדק בית לעתים תכופות ולשאול את עצמנו: "האם התרגול נוכח בחיי היומיום שלי או נשאר בחדר המדיטציה?", "האם בזכותו אני בן זוג טוב יותר או הורה נוכח יותר?" או "האם אני נדיבה, סלחנית וקשובה יותר לסביבתי מבעבר"?. אם התשובה לשאלות האלה שלילית, עלינו לנטוש את התרגול. במקביל לבדיקה זו, וכאן החלק המאתגר, עלינו לוותר על כל מתנה או שיפור שאמורים להגיע מהתרגול, שכן אז נהיה עסוקים במטרה ולא בחוויה עצמה.

זכותנו לקבל את כל השפע שיש לעולם הזה להציע, אבל לא במחיר של לשקר לעצמנו ולאחרים. הידע הרוחני לא נועד להשגת מושלמות אלא שלמות – וגם היא אינה נקודת שיא בפסגה, אלא שילוב של רגעי השראה וחסד במהלך המסע. כאן חשוב להזכיר שאם אין לאן לשאוף, שום דבר אינו חסר.

*המדור פורסם במגזין ״חיים אחרים״, גיליון נובמבר 2016.