כשאנחנו רוצים לעשות שינוי בחיים או מבקשים להתקדם בתחום כזה או אחר וממשיכים לקבל אותן תוצאות, ברור שיש שם אמונות ודפוסים שמבקשים תשומת לב.
התהליך שאני צופה בו שוב ושוב בקליניקה מתרחש כמו קסם
ונובע מתוך המטופל/ת עצמם כשנוגעים במקום הכואב;
הפעם מתוך חמלה ומודעות,
ושופכים אור על מנגנוני הגנה ממספר זוויות ונקודות מבט.
אנחנו מגלים את הטבע שלנו,
הטבע הזה הוא שילוב של אופי מוגדר
שכולל תכונות והעדפות כאלו ואחרות,
והוא כולל גם את החינוך וההשפעות שקיבלנו מהבית,
את העץ המשפחתי שלנו וכל השיעורים הלא פתורים שעברו אלינו.
הטבע הזה תמיד ירצה להישאר כפי שהוא ללא שינוי.
הוא טבע, וכמו בטבע – מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל,
האריה לא ישנה את עצמו בשום נסיבות
השועל לא יהיה פחות ערמומי
והים לא יכול להחליט לא להיות מושפע מהירח בגאות ובשפל.
אבל האדם שונה,
הוא חלק מהקוסמוס הזה
וגם קיבל הפעלות ביולוגיות דומות מאוד לעולם הצומח,
החי והדומם,
אבל יש בו עוד חלק
האקס-פקטור
החלק הפנימי שמבקש להתפתח עוד מעבר לטבע.
למה שירצה לעשות מהלך כל כך לא טבעי ומתאמץ?
כי האדם שנשאר רק בטבע מתרוקן
הוא לעולם לא יישאר מרוצה ומדושן כמו האריה בממלכתו הפראית,
הוא לא יסתפק מלקבל מים ושמש ולצמוח כמו העץ,
האקס פקטור בתוכו יבקש עוד –
והעוד הזה מתגלה בתוך יחסים עם הזולת
ולא עם עצמו – כי עם עצמו הוא נשאר טבעי וחסר מאמץ כפי שהוא.
יחסים עם האחר מכניסים את האדם למקום לא טבעי שמעלה שאלות, אתגרים וקשיים,
טריגרים נלחצים שמאלצים אותו להסכים להרגיש לא טבעי,
אפילו לכמה רגעים, להשהות את חוסר הנוחות שלו,
ולהתמסר לכאוס הפנימי שמתחולל בו שעה שהוא פועל בניגוד לאוטומט שלו.
איך אפשר לעבוד עם זה?
איפה שאנחנו כל כך רוצים לקבל, שם אנחנו צריכים לתת,
איפה שאנחנו רוצים שיקראו את מחשבותינו – לעצור ולשאול את האחר מה הוא חושב,
איפה שאנחנו פוחדים לאבד את עצמנו – לברר עם האחר איפה הוא מאבד את עצמו מולנו.
המוח שלנו ממש לא רוצה שנעשה את הדברים האלה כי הוא שומר עלינו מפגיעות,
אותה פגיעות שחשנו כאשר חשפנו את הצרכים שלנו בילדות
וכתגובה קיבלנו דחייה, התעלמות או נטישה.
אז הוא מוצא את האסטרטגיות הכי משוכללות
כדי שנאמין לו שלא כדאי לתת, שלא כדאי לפתוח את הלב,
שהאחר הוא חסר ונחות ולא מספיק
וממליץ לנו להימנע מערבוב, להימנע ממגע אינטימי,
להימנע מהחיים.
בשביל ללמד אותו שאפשר אחרת צריך לפעול נגד הטבע
ובמקומות המכווצים לעשות פעולה מרחיבה,
לא להקשיב למחשבות וללכת עם הגוף,
התנועה, המגע, המבט – מרחיבים את הלב אוטומטית
וכך גם נוצר חיווט חדש במוח,
כל פעם מחדש, כל פעם קצת יותר.
עלה לי דימוי של אדם שעבר תאונה דרמטית,
ואיבד את היכולת להשתמש באחת מרגליו,
המוח שלו לא יודע איך להפעיל את הרגל, הידע הזה אבד כאילו לא היה קיים מעולם.
בתהליך של שיקום ופיזיותרפיה המטפל יזיז את רגלו באופן מכני,
שוב ושוב בחזרתיות קבועה שמטרתה ללמד את המוח מחדש מה הוא צריך ויכול לעשות עם האיבר הזה,
ליצור חיווט מחודש במוח כדי שהאדם ירגיש שלם שוב.
הנפש פועלת באופן דומה,
דרך פעולות של התקרבות אנחנו מלמדים את הלב להיפתח ולהתרחב, להיסגר ושוב להיפתח
כדי להסכים להיות נוכח,
בהדרגה הגוף לומד שהלב מתרחב גם ללא שייכות למחשבות ולפחדים שמלווים אותן,
שאפשר להיות בנתינה גם מבלי לקבל קודם כתנאי.
כל פעם קצת יותר, קשרים חדשים נוצרים,
אפשרויות חדשות לחוות את העולם, הזוגיות, ההורות,
אפשרויות חדשות לאהבה.
