ריפוי כמעשה כשפים

משורר, סופר, שחקן, מחזאי, קולנוען אוונגרד שחלק מסרטיו נהפכו לסרטי פולחן, מחבר ספרי קומיקס, טארולוג ידוע ששחזר את קלפי הטארוט של מרסיי, מרפא טרנספורמטיבי ומורה רוחני. זהו אלחנדרו חודורובסקי, דמות שנהפכה לאגדה, אבל הוא מסרב להיקרא גורו. לכבוד הוצאת ספרו האוטוביוגרפי "ריקוד המציאות" בעברית, נפגש נדב נדלר עם הגיבור הרוחני שלו לשיחה על פסיכומאגיה, על קסם ועל ריפוי

"נולדתי בשנת 1929 בצפון צ'ילה, באזור שנכבש מפרו ומבוליביה. כפר הולדתי נקרא טוקופיה, עיירת נמל ששוכנת, אולי לא במקרה, על קו הרוחב 22. בארקנה הגדולה של הטארוט יש 22 קלפים. לפעמים אני תוהה ביני לביני אם הקדשתי את רוב חיי לטארוט בהשפעת העובדה שנולדתי על קו הרוחב 22 או שנולדתי שם כדי לעשות את מה שעשיתי 60 שנה אחר כך – לשחזר את הטארוט של מרסיי ולהמציא את הפסיכומאגיה. האם קיים גורל? האם חיינו מכוונים למטרות שהן מעבר לאינטרסים הצרים שלנו?".

כך פותח אלחנדרו חודורובסקי, 89, את ספרו האוטוביוגרפי "ריקוד המציאות", שתורגם לראשונה עבור הקהל הישראלי.

אספירין מטפיזי

המפגש הראשון שלי עם חודורובסקי או "ז'ודו" – שם החיבה שהעניקו לו תלמידיו, התרחש לפני כמה שנים, כשעיניי צדו את צמד המילים "פסיכומאגיה" באחד המאמרים באתר של ד"ר יואב בן דב ז"ל, שהיה תלמידו בפריז במשך כמה שנים. קראתי בשקיקה כל מילה ומילה במאמר, שתיאר את פועלו ואת שיטתו של חודורובסקי, שמשלב בין שמאניזם לפסיכותרפיה ומשנה חיים של אנשים. קראתי את המאמר שוב ושוב, כמובן.

התרגשתי עוד יותר לגלות שהשיטה המיוחדת הזאת קשורה באופן ישיר בקלפי הטארוט בגרסת מרסיי, הלוא הם קלפי הטארוט המקוריים, שמהם התפתחו אלפי גרסאות שונות ועמן סגנונות שונים וטכניקות קריאה מגוונות. שקעתי בקריאת כל ספריו שתורגמו לאנגלית, כולל ספר הלימוד על קלפי הטארוט. ספר זה מבוסס על פרויקט שחזור שאפתני של הגרסה המקורית של "הטארוט של מרסיי", פרויקט שהגו חודורובסקי ופיליפ קמואן – צאצא למשפחת קמואן-טוראס, שניהלה במשך מאות שנים, על פי שיטות הדפסה עתיקות, את המפעל לייצור הקלפים המפורסמים.

כל משפט שייכתב על ז'ודו מחביא מאחוריו לפחות סיפור אחד בלתי אפשרי, נס, או לפי הגדרתו של קרל גוסטב יונג – "סינכרוניסטי", רצף של אירועים בעלי משמעות המתרחשים ללא סיבה נראית לעין. ואכן, חייו של חודורובסקי הם שרשרת של צירופי מקרים בלתי פוסקים, שמתחילים בילדות אומללה בצ'ילה של שנות ה-30 של המאה הקודמת וממשיכים בהתבגרות מרדנית הרחק מצל הדמים של מלחמת העולם השנייה.

אביו, אתיאיסט קשוח וחמור סבר, חינך את ז'ודו לכפור בכל אמונה בדת ושלל באופן אלים כל אלמנט מיסטי בחייו. בשל העקרות הרוחנית שנכפתה עליו, חיפש חודורובסקי כל חייו את מה שהוא מכנה בשם "אספירין מטפיזי"; ידע שיעניק לו אישור בקיומו של המעבר, ויתרה מכך, יעזור לו להתמודד עם חרדת המוות שפקדה אותו ללא הרף. "ללמוד איך למות", כך מצא, משמעו "ללמוד כיצד לחיות".

בכל יום רביעי, בקפה הקרוב לביתו, מעניק ז'ודו זה כמה עשורים קריאות בקלפים ועצות פסיכומאגיות ללא תשלום ומקיים מדי חודש בחלל סמוך סדנאות בשם "הקברט המיסטי" מול מאות אנשים. ואולם, בתקופה האחרונה הוא אינו עוסק בעשייתו השוטפת אלא מקדיש את זמנו להפקת סרטו החדש "פסיכומאגיה: אמנות מרפאת" ולתכנון הסרט השלישי בטרילוגיה האוטוביוגרפית המבוססת על ספרו.

חיפוש תמידי

חודורובסקי הסכים להתראיין לטובת מטרה שנחשבת בעיניו לנעלה – כבן למשפחת מהגרים מרוסיה שזכויותיו היהודיות נשללו עוד בינקותו, הוא רואה בפרסום ספרו בעברית סגירת מעגל מבורכת. כיום, כמי שבעוד כמה חודשים יחגוג יום הולדת 90, אותו ילד דחוי שבו מרגיש שסוף-שסוף התקבל לקהילה היהודית.

"הייתי נער כשהיהודים קיבלו מדינה", מספר ז'ודו. "בצ'ילה מחצית מהאוכלוסייה תמכה בנאצים, ומחצית – בבעלות הברית. לא הבנתי שאני יהודי כי אבי זיהה את עצמו כרוסי סטליניסט-קומוניסט, והביע את התנגדותו ליהדות. אף אחד לא רצה לשבת לידי בבית הספר, העליבו אותי וספגתי השפלות אנטישמיות. לכן רבתי הרבה. הילדים קיבלו אותי אחרי הרבה מאוד קרבות.

"ואולם, בסופו של דבר אבא שלי וצ'ילה העניקו לי מתנה נהדרת – מכיוון שאבי החביא את יהדותו וצ'ילה לא קיבלה אותי כצ'יליאני, לא היו לי לאום, מסורת או רקע; הייתי משוחרר מהכול. לכן אני אוהב את כל המסורות. מבחינתי זהו צו הגורל, הילד שבי המתין ליום שבו הוא יתקבל. פרסום הספר שלי בישראל מעניק לי את הקבלה שחיכיתי לה. אני שמח מאוד על האפשרות לסגור פרק גדול בחיי".

החרם החברתי שספג לצד התעללות רגשית מתמשכת מצד הוריו אילצו את חודורובסקי לסגת לעולמו הפנימי, שאותו גילה כפנינה של יצירתיות ודמיון. בדידותו הקיצונית השאירה לו אך ורק את עצמו ככלי שבעזרתו יצליח לשרוד. אז התחילו שאלות קיומיות להציף את ראשו.

"מהרגע שאתה נוצר ברחם אמך, נולדים הרעיונות של הוריך עליך ועל מה שאתה צריך להיות בחיים האלה. מתחילת החיים הם מנהלים אותך לא להיות מי שאתה. התחלתי לחפש את עצמי ולשאול שאלות: 'מי זה בתוך הגוף הזה?', 'מהם הרגשות האמיתיים שלי?', 'מה זה אומר להיות בחיים?', 'מה זה לראות, לתקשר, לטעום ולגעת?'. החיפוש שלי החל. כל חיי חיפשתי. 'מיהו האיש שמדבר איתך עכשיו?'".

כשהיה בן תשע, הודיע לו אביו ללא התרעה מוקדמת שהם עוזבים את טוקופיה, שהייתה לו כחממה, לטובת העיר גדולה והאפורה סנטיאגו דה צ'ילה. למחרת בבוקר, שלוש שעות לפני ההפלגה, ז'ודו התעורר עם פריחה איומה והזה הזיות עקב חום גבוה. חיימה, אביו העקשן, לא הסכים לדחות את הנסיעה למרות המלצות הרופא. מתוך זלזול עמוק ברפואה המערבית, אילץ אותו אביו לקבל טיפול משלושה אחים סינים זקנים ששלטו בסודות הרפואה העתיקה. הם שפשפו את גופו במלח גס וחם עטוף בצרורות בד קטנים ולחשו לו: "אתה עוזב, אבל אתה גם נשאר כאן". תוך חצי שעה הם ריפאו את עורו, את החום ואת העצב, והכירו לו את הדאואיזם.

ז'ודו המשיך לנבור בתוך הנביעה של נפשו בעזרת מדיטציות, תרגילי דמיון וחיבור לגוף, בניסיון לא לכרוע תחת משקלו הכבד של גופו, שהיה סמל לדיכאון שבו היה שרוי. לבסוף, החיפוש הקדחתני הסתיים בגילוי השירה.

״בשנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת לא היה מקום פואטי יותר מצ'ילה. הכול היה חדור שירה. אנשים שתו יין ללא הגבלה ותמיד היה שיכור שדקלם כמה שורות של המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה.

"באותן שנים התייסרה האנושות במלחמת העולם השנייה, ואילו צ'ילה המרוחקת חוותה את המפגש בין הנאצים לבעלות הברית כמשחק כדורגל. עם רדת החשכה נתקפה המדינה כולה שיגעון וחגגה את אי היציבות של העולם" ("ריקוד המציאות", עמ' 61).

חיבור גורלי

הסביבה הכאוטית אפשרה לז'ודו להתחבר לאינדיבידואליות שלו. הוא בילה עם משוררים ועם אמנים שחשפו אותו לרזי היצירה, בין היתר גם לתיאטרון הבובות, שהיה לו כלי תרפויטי. שם גילה חודורובסקי היבט חשוב של המאגיה – ייצוג האדם באמצעות חפץ ושימוש באביזר לטובת ריפוי יחסים במשפחה. ואולם, הבסיס העמוק לתרפיה הפסיכומאגית התבשל לאורך שנים של "פעולות שיריות" – מעשים פואטיים שנועדו להתמיר את קסם השירה הכתובה לטקס הלכה למעשה, יצירת יש מאין במציאות החומרית וגילוי רבדים נסתרים בעזרת פעולה מודעת שוברת מוסכמות.

הפעולה הראשונה הייתה לקבוע פגישה עם חבר ולהגיע אליו בהליכה בקו ישר, בלי לסטות בשום אופן, בעיר שרחובותיה מרובים בזוויות ובעיקולים. בפעולה אחרת, נועזת יותר, נכנסו ז'ודו וחבריו למסעדת יוקרה, הזמינו את הסטייק הכי היקר בתפריט שוב ושוב, ובמקום לאכול אותו מרחו אותו על בגדיהם, שילמו ויצאו. זה יצר, כמובן, אווירה של תדהמה מוחלטת בקרב לקוחות המסעדה.

ככל שז'ודו וחבריו העמיקו בפעולות האלה, הם הגיעו למסקנה כי הם לא מעוניינים לזרוע הרס ובלבול באמצעות האמנות שלהם, אלא להסיט את תשומת לבו של הקהל ליופי שבחיים. ההנחה הרדיקלית כי לאמנות יש מטרה אחת בלבד והיא ריפוי חלחלה בז'ודו כבר בשנותיו הראשונות כאמן, והלכה והתחזקה עם השנים, כשהחל לחלוש על מספר רב של תחומים ולהצטיין בכל אחד מהם. באותן שנים, הוא גילה גם את מה שיהפוך בעתיד לפרויקט חייו – קלפי הטארוט.

לפנות בוקר, רעבים ושיכורים, נהגו ז'ודו וחבריו להתדפק על דלתה של מארי לפברה, דמות מסתורית שהייתה נכונה תמיד להאכיל את המשוררים הרעבים במרק חם שקיבלה ממסעדה סמוכה בתמורה לפתיחות בקלפים ללקוחות. לפברה חזתה לחודורובסקי הצעיר אלפי מסעות ברחבי העולם, וכך היה. המפגש עם לפברה הותיר בז'ודו חותם עמוק, ובעקבותיו הוא החליט שגם את הקריאות שלו בטארוט הוא יעניק בחינם כמעשה של טוב לב לאחר.

כל הידע

בשיחתנו חודורובסקי מספר על המפגש עם הטארוט וכיצד ההתמחות בקלפים הובילה אותו לעסוק בריפוי העץ המשפחתי של הנועצים עמו, תחום שהוא מכנה בשם "מטא-גנאולוגיה".

"קראתי בספרו של אליפס לוי (סופר צרפתי, מיסטיקן ומאגיסט שפעל במאה ה-19 – נ=נ) על מאגיה שקלפי הטארוט הם יצירת האמנות הגדולה ביותר של האנושות. הוא טען כי בטארוט קיים כל הידע, וזה סקרן אותי. קראתי ספרים על טארוט שאמרו דברים שונים או שחזרו על דברים שכבר נאמרו על ידי אחרים. לבסוף, יום אחד מצאתי את הגרסה המקורית של הקלפים, שהיא הטארוט של מרסיי.

"ראיתי את הקלפים כמשחק שיש לפענח. הרכבתי מהם מנדלה ולמדתי את השפה הפנימית שלהם. יש האומרים שהקלפים נוצרו על ידי נציגים משלוש הדתות הגדולות – יהדות, נצרות ואסלאם, משום שכל הסמלים הדתיים נמצאים בציורים. התחלתי לעשות קריאות, נטרלתי את העתיד והתרכזתי בהווה. קריאת עתידות שייכת לאסכולה של אנשים קטנים שרוצים להרגיש כוחניים, אבל זה לא אמיתי. אין עתיד, אנחנו יוצרים את העתיד עכשיו, ברגע הזה.

"עם השנים, גיליתי באמצעות הקלפים, צעד אחר צעד, איך האדם מושפע מבני המשפחה שלו – אחים, הורים, דודים ודודות, סבים וסבתות וסבי רבה. כל הדורות יוצרים מערכת של חזרתיות. אישה אומרת לי: 'אני פוחדת שיהיה לי סרטן השד', משום שלאימא שלה היה סרטן השד, ומתברר שגם סבתה סבלה מזה. גירושים במשפחה גם מעתיקים את עצמם.

"כשאתה מצייר את העץ המשפחתי שלך אתה רואה בבירור את כל החזרתיות שהשתלטה עליך וכפתה עליך מגבלות. העבר של הדורות הקודמים משפיע עלינו היום. באופן לא מודע אנחנו מסכימים לקחת את העול הזה כי אנו מוכרחים להיות חלק מהשבט. זוהי הזדקקות פרהיסטורית; אם היו דוחים אותך מהשבט היית נידון למוות. אתה תלוי בשבט ורוצה להיות חלק ממנו, ומשם נובעות הבעיות".

מפגשים משמעותיים

בהיותו בן 24 עזב חודורובסקי את צ'ילה לטובת פריז כדי לגלות את הסוריאליזם. מאחוריו היו הישגים מרשימים באמנויות הבמה, בהם הקמת להקה מצליחה מאוד בשם "תיאטרון הפנטומימה", שהעניקה לו את החוצפה לחדור לשורותיו של אמן הפנטומימה המוכר בעולם מרסל מרסו, ולהיהפך ברבות השנים ליד ימינו. הוא הותיר את כל עברו מאחור – קריירה מוצלחת, מערכות יחסים וחברויות ואף את הקשר עם הוריו, שאותם לא ראה יותר לעולם.

בסיבוב הופעות עם מרסו במקסיקו, התאהב ז'ודו במדינה ונשאר בה כדי להקים את "תנועת פאניקה", תיאטרון אוונגרד שהעלה כמאה מופעים בתקופה של עשר שנים, והיה גם הוא אבן דרך משמעותית ליצירת הפסיכומאגיה. החיפוש התיאטרלי שלו קיבל ממד תרפויטי, ומשחקן ובמאי נהפך ז'ודו ליועץ רוחני.

גישה זו הלכה והעמיקה כשפגש חודורובסקי את אג'ו טקאטה, מאסטר זן שהיה לו למורה ולמדריך במשך חמש שנים. עם טקאטה הוא תרגל מדיטציות מדי יום ולמד קואנים*, חידות זן. ז'ודו מדבר רבות על טקאטה כעל דמות משמעותית ששינתה את חייו לטובה, ואף מקדיש לו וללימודיו ספר נפרד על קואנים ("The Finger And The Moon") ופרקים נרחבים באוטוביוגרפיה נוספת ("The Spiritual Journey Of Alejandro Jodorowsky").

פגישה נוספת דרמטית ששינתה את חייו של חודורובסקי הייתה עם הקורנדרה, בעברית – "מרפאה" או "מכשפה", פצ'יטה, שהייתה ידועה ברחבי מקסיקו בקרב כל שכבות האוכלוסייה, עשירים ועניים כאחד, בניתוחים הרוחניים שלה. מקסיקו ידועה באווירה מאגית הספוגה בתרבות, באמונה ובאורח החיים של תושביה. שלא כמו מדינות מערביות, שבהן הדת מופרדת מהמיסטיקה – במקסיקו ובמדינות אמריקה הדרומית המיסטיקה מהולה בחיי היומיום ובטקסים הדתיים.

תקשור עם ישויות רוחניות נחשב לחלק מהותי ושגרתי בטקסים הדתיים, ונעשה באמצעות טראנס-מדיום שמאפשר לישות האלוהית להשתלב בגופו ולהעביר מסרים וריפוי למי שזקוק לכך. מכיוון שמדובר במנהגים דתיים ביסודם, מקובל שהייעוץ או הטיפול מתבצעים ללא תשלום או לפי יכולתו של המטופל, כחלק מהשירות לקהילה. מנחות לאלים מחליפות לעתים קרובות את התשלום הכספי.

ז'ודו מתאר בספרו גם את הצד האפל של אותה תרבות, הלוא הוא המאגיה השחורה, שממנה ניסה להישמר באדיקות. ואולם, כשקיבל הזמנה לצפות בניתוח של פצ'יטה הוא לא יכול היה לסרב, שכן זו הייתה זכות גדולה. הייתה זו צלילתו העמוקה לעולם המאגיה האמיתית.

כוחות ריפוי

הניתוחים של פצ'יטה התרחשו באופן שהמדע לעולם לא יוכל להסביר. לאחר שנכנסה לטראנס, השתלטה על גופה ישות שנקראת "האח הקטן", בספרדית "El Hermanito". עוזריה וקהל מאמיניה סגדו לאותה ישות, שדיברה בקול גברי דרך גרונה של המכשפה וביצעה אלפי ניתוחים מסובכים באנשים ללא הרדמה וללא כל פיקוח רפואי.

"התופעה הזאת חזרה על עצמה בכל ניתוח. פצ'יטה נטלה קטע של מעיים, וברגע שהניחה אותו על 'המנותח' הוא נעלם בתוכו. ראיתי אותה פותחת ראש, מוציאה מוח נגוע בסרטן ומכניסה פנימה רקמת מוח חדשה. האשליה האופטית המוחשית הזאת, אם אמנם הייתה זו אשליה, הייתה מלווה בריחות ובצלילים. בניתוח השלישי הכול החל להיראות לי טבעי. היינו בעולם אחר. עולם שחוקי הטבע אינם תקפים בו" ("ריקוד המציאות", עמ' 193).

במשך שלוש שנים צפה ז'ודו באינספור ניתוחים. רבים מהחולים הבריאו בעוד אחרים מתו. שם גילה את תפקידם העצום של הלא מודע ושל הרצון האנושי בתהליך הריפוי. הוא הבחין כי מי שהאמינו בפצ'יטה ובכוחותיה נטו להחלים. יתרה מכך, חשוב היה הציות להוראותיה באופן מדויק כדי לתת לטיפול את מלוא כוח הריפוי.

מאוחר יותר הוא יישם אותו עיקרון באקטים הפסיכומאגיים שלו, שנרשמים כחוזה שהמתייעץ מחויב לו. אחרת הלא מודע של המתייעץ יבין שיש ביכולתו לסרב והריפוי לא יתממש.

"אני יכול לתת לאדם דרך, אבל איני יכול להכריח אותו לעשות דבר", מסביר חודורובסקי. "אני מראה לו את הגבולות שלו ואני יכול לחפש איתו ביחד את המגבלות. יש מי שרוצים למצוא את הגבולות שלהם ויש מי שלא. אני צריך לכבד את זה, ואני מגיע רק עד הגבול שהמתייעצים שמים לי.

"אינך מרפא אדם, אלא מעניק לו אפשרות למצוא את הריפוי בכוחות עצמו. אם הוא לא רוצה להירפא, הוא לא יחלים לעולם. המחלה הגדולה ביותר היא לא להיות מי שאתה".

גם חודורובסקי עבר תחת סכין המנתחים של פצ'יטה במטרה להוציא גידול בכבד. הוא מספר שזו הייתה החוויה הנוראית והכואבת ביותר שחווה. בתום הניתוח, שנמשך כמה דקות אך נחווה כנצח, העבירה המכשפה יד על בטנו הפתוחה והפצע נסגר, ואיתו נעלם גם הכאב.

נס או אשליה

פצ'יטה לא ביצעה ניתוחים בכל מטופליה. לחלקם היא המליצה על טקסים מוזרים כתרופה לבעיה שהטרידה אותם. למשל, לאדם שהתקשה להתפרנס היא ייעצה להטיל את מימיו בכל לילה בסיר עד שיהיה מלא. היה עליו להשאיר אותו מתחת למיטתו ולישון 30 יום מעל השתן של עצמו. כך יבין המטופל, בעזרת סמלים, צבעים וריחות, כי הכסף מלוכלך רק כשאינו נמצא בתנועה. זאת ועוד, הוצאה לפועל של טקס כה מדוקדק דורשת מהמטופל לגלות כוח רצון, שהוא חלק ניכר מתהליך הריפוי.

שנים רבות לאחר המפגש עם פצ'יטה, חודורובסקי ניסה עדיין לפענח אם מה שראה הוא אכן אמיתי או אשליה מופלאה. הוא הגיע למסקנה שהאמונה שלו במאגיה הפרימיטיבית לא הייתה עמוקה מספיק כדי שייהפך לקורנדרו והוא גם לא שאף לכך.

ואולם, המפגש עם האישה המרשימה הזאת העניק לו את הבסיס, שישמש אותו לאחר מכן ביצירתו התרפויטית. ז'ודו העמיק יותר ויותר במקומה של המאגיה בהיסטוריה. הוא מצא דרך לזקק מרכיבים אוניברסליים ולהיעזר בהם בפרקטיקה שלו, לא כאמונה תפלה אלא באופן מודע. המטרה הייתה להביא את שפת החלום, את שפת הלא מודע, אל המציאות היומיומית, בניגוד לדרך הקלאסית שבה הפסיכולוג מפרש או מנתח עבור מטופליו את חלומותיהם בשפה לוגית.

הדוגמאות לאקטים פסיכומאגיים רבות ומתוארות בהרחבה בספרו "ריקוד המציאות" ובספרו "Psychomagic". הוא מספר, למשל, על אישה עצובה שלא ידעה שמחת חיים. התברר כי כשאימא שלה הייתה בחודש השישי להריונה, נטש אותה האב לטובת אישה אחרת. המרשם של ז'ודו היה לבקר את אביה כשהיא מחופשת לאישה בחודש השישי להריונה ולבקש ממנו לכרוע ברך לפני הבטן שלה ולבקש סליחה מהעובר שנטש. האישה הביעה גם זעם כה רב כלפי אמה, שהתחשק לה לרצוח אותה. ז'ודו הוסיף עוד חלק למרשם והורה לאישה לקחת שני אבטיחים שיסמלו את שדיה של אמה ולרסק אותם בחבטות. היה עליה לשים את חתיכות האבטיח בשק בצבע עור שהכינה במו ידיה, להשליכו לנהר הסיין בחצות וללכת משם בלי להביט אחורה.

עם הזמן התפתחה הפסיכומאגיה לפסיכושמאניזם, וחודורובסקי חיקה את פעולות המכשפים באמצעות תכסיסים ופעולות הסחה ללא כל הליך חודרני. הוא מצא כי למרות ידיעתו של המתייעץ על המניפולציה שמתבצעת עליו, התחושות והמשחק המשכנע של הפסיכושמאן משפיעות על הכרתו ויוצרות הדים שיובילו לתגובת ריפוי. הגישה הפסיכושמאניסטית כוללת ניתוחים, עיסוי חניכתי, גירוד העור וטקסים שמטרתם ריפוי טראומות מעברו של המתייעץ.

מורה אמת

בעידן כה מבולבל, לא פעם חודורובסקי ממליץ למי שמתייעצים עמו למצוא דמות של מורה רוחני – ראשית, כדי למלא את החסך שלהם באחת מדמויות ההורים, ושנית, כדי לקבל כלים והדרכה להתנהלות בעולם.

"מאסטר הוא אדם שפיתח את המודעות שלו, רואה טוב יותר ממך את הגבולות של התודעה שלך – רגשיים, כלכליים, של האגו ובכל תחום – ועוזר לך לשחרר אותם", אומר ז'ודו. "מהי הרמה הגבוהה של האדם? היכולת להוקיר את הערך של האחר. רוב האנשים עסוקים בביקורת; אתה תגיד משהו, והם יחפשו איך לבקר אותך ולשפוט אותך כדי להראות את החוכמה שלהם. כיום להיות חכם פירושו לבטל את הדברים של האחר, אבל זוהי הדרך הבטוחה להישאר טיפש בלי להתבגר. אינטליגנציה היא ההסכמה לפתח את התודעה ולשחרר את המגבלות.

"יש שני סוגים של מאסטרים: הראשון הוא גורו-מאסטר, שמלווה אותך לכל החיים, וגם בעזבו את החיים אתה עדיין תחשוב עליו ותיעזר בידע שהעניק לך; והשני הוא אופה-גורו (Upaguru), שהוא כל ישות שיכולה ללמד אותך משהו, אפילו בעל חיים. אני לומד הרבה דברים מהחתול שלי וגם כשאני הולך ברחוב. אני יכול לחצות ליד מישהו שבדיוק צועק דבר מה, והוא ייתן לי את התשובה שחיפשתי. מאסטר לומד כל החיים, הוא לומד איך להיות חופשי מהמגבלות שלו.

"הספר 'ריקוד המציאות' היה מהפכה עבורי. רציתי להיות סופר וכתבתי רומנים, אבל הבנתי שרומן הוא כמו סרט – אתה מספר סיפור, וזו אינה ההרגשה שחיפשתי. אמנות נועדה לריפוי עצמי, אז רציתי לכתוב ספרים שמדברים על החיים האישיים שלי ולשתף אחרים בשחרור שלי ובהפיכתי לאדם חופשי, לפחות כמיטב יכולתי. אני לא עושה נסים, אלא נסים פסיכומאגיים. התקרבתי ככל שיכולתי לשחרור רוחני".

השיחה שלנו לא הסתיימה לפני שז'ודו העניק לי ולבת זוגי קריאה אקראית בקלפים. אין לו כבר צורך בקלפים עצמם, שכן הוא זוכר בעל פה את המספרים, את הצבעים, את המבטים של הדמויות וכל פרט הכי קטן שקשור בכל קלף וקלף. כך, בשליפה מהירה, הוא מבקש ממך לבחור שלושה מספרים, ומשם הוא כבר יודע מה לומר.

לאורך כל השיחה הוא דיבר אליי בגובה העיניים, ושם תשומת לב רבה לפרטים הבינאישיים ופחות למטרת הריאיון כביכול. זהו אופי השיחות איתו; מה שהוא חש באותו רגע יוצא, בלי פילטרים, ותמיד עם כוונה נדיבה לראות את הזולת. זוהי ההרגשה שחשים בנוכחותו של מורה אמת.

בגילו המופלג ולמרות עיסוקיו הרבים, נוכחותו ברשתות החברתיות מרשימה מאוד. הוא מעלה מדי יום ליותר ממיליון עוקבים טקסטים מעוררי השראה, קריאות בקלפים, שירים, זיכרונות ולעתים גם אקטים פסיכומאגיים לקהל הרחב.

לשאלה איך הוא מסביר את צירופי המקרים הנדירים ששזורים כשתי וערב בחייו הוא השיב:

"דברים מתחילים לקרות לך בחיים כשאתה מרכז את תשומת הלב שלך. אנחנו חיים בלי להסב את תשומת הלב שלנו לדברים האמיתיים. אפשר להביט באבן, בענן או באדם ולמצוא בהם את הקסם. אנשים חיים באשליה שמושרשת בהגדרה שלהם את העולם. כשאתה מצליח לאבד את הגבולות שלך, מתחילים החיים של הקסם. קסם בשבילי מורכב מיופי, מטוב לב ומאמת".

* "ריקוד המציאות" (פסיכומאגיה ופסיכושמאניזם), הוצאת בבל, 2018, תרגמה מספרדית: מיכל שליו.

** "קואן" – חידת זן בצורת סיפור, דיאלוג, שאלה או אמירה, הכוללת אלמנטים שאי אפשר לנתחם לוגית, אלא להפנימם בהתבוננות אינטואיטיבית. מטרת לימוד הקואנים היא לזעזע את החשיבה הליניארית ולקדם הארה.

פורסם במגזין ״חיים אחרים״, גיליון אוגוסט 2018

אהבתם? שתפו את הפוסט

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך

זוגיות

הגיע הזמן לדבר על חרדה גברית

חרדה גברית היא תופעה שעולה שוב ושוב במערכות יחסים אבל נראה שלא מדברים עליה מספיק או מודעים לאופן שבה היא עלולה לנהל את חייהם של גברים רבים – וכתוצאה משפיעה על מערכות היחסים שלהם.

קרא עוד »
סגירת תפריט