בלי דרמות

מערכות יחסים אינטימיות מפעילות אותנו ומעלות בנו תחושות חזקות ותגובות בלתי מרוסנות שמקורן בתשוקה טהורה. לא פעם אנחנו מאבדים את המרכז ונסחפים בים הרגשות. זהו הרגע שבו אנו עוברים מתשוקה לדרמה, ומתברר שהיא ממכרת. במדור השישי נבחן את תופעת ההתמכרות לדרמה במערכות יחסים ואת הסיבות העומדות מאחוריה

משברים הם חלק מכל מערכת יחסים. ללא משברים, בחיים ככלל ובזוגיות בפרט, אין צמיחה והתפתחות מהמקום המוכר אל עבר החדש. כדי לשנות קוד במערכת יחסים על שני הצדדים להציף את הקשיים, אגב הקשבה לאחר והכלה שלו, וביחד לנסות לנווט את הספינה טוב יותר.

ואולם, מה בנוגע לזוגות המכורים למשברים? זוגות רבים מדווחים שהדרמה תופסת מקום מכובד במערכת היחסים שלהם, מה שכמובן משפיע על מצב רוחם ותפקודם ביומיום, עד כדי אובדן שמחת חיים. מרוב מאבקים אנחנו נוטים לשכוח מה משך אותנו מלכתחילה לבן הזוג, והזוגיות נהפכת לשדה קרב שבו כל צד מבקש לשרוד ותו לא. כדי להבין את הסיבות להתמכרות לדרמה, עלינו לפרוט את תפקידיה השונים בחיינו וכן להבין מהם הדפוסים הנפשיים שמושכים דרמה לחיינו.

שורש הקונפליקט

מקור המילה "דרמה" הוא במילה היוונית "דראן", שמשמעה "עשייה". בעת העתיקה היא הייתה שם נרדף לטרגדיות היווניות. בהצגת תיאטרון השחקנים מזדהים לחלוטין עם הדמות שהם משחקים, ואנחנו, הצופים, מתקשים להפריד בין השניים. ואולם, הזדהות יתר עם תפקיד או רעיון מסוימים עלולה להיות בעייתית בחיים האמיתיים.

הזדהות עם פנטזיית ההתאהבות, למשל, עלולה להוביל לאיבוד קשר עם המציאות. כמובן שתחושת אופוריה המגיעה בתחילתו של רומן חדש חיובית ורצויה, אבל כשאנחנו נאחזים בה בכוח ובאופן עיוור, בלתי נמנע שמגדל הקלפים שבנינו יקרוס. כאב ההתפכחות טומן בחובו אכזבה, ועמה מגיעה גם תחושת הקורבנות. זהו הסדק הראשון שדרכו אנו רואים את בן הזוג כפי שהוא, על כל מגרעותיו.

אחד הסממנים הבולטים להתמכרות לדרמה הוא משיכה אל אותו "טיפוס" שוב ושוב. אדם שמבקש לפתור קונפליקט פנימי מושך באופן בלתי מודע בני זוג שמשקפים לו אותה התנגדות. זהו עיקרון של דומה מושך דומה; אנחנו נמשכים לבני זוג שדומים לנו או שמחזיקים בתכונה מודחקת בתוכנו שמבקשת להתגלות.

בשורשו של כל קונפליקט נמצאים שני כוחות או רצונות הנלחמים זה בזה, וכל צד מושך לכיוון אחר. מכיוון שהנפש אינה מסוגלת להכיל חיכוך שכזה לאורך זמן, בדרך כלל נבחר בצד אחד בלית ברירה. כך, הרצון השני שהזנחנו נותר ללא מענה ובלתי מסופק, וממתין לשעת כושר כדי להתפרץ.

החתיכה החסרה

אותה מלחמה פנימית נחשפת תחילה בתקופת הילדות "בזכות" ההורים, שמהווים מקור השלכה ראשוני לילד. הורה מודע מזהה את המאבק המתחולל בילדו ומרכך אותו כמיטב יכולתו על ידי מתן דוגמה אישית ודבקות בחינוך קוהרנטי ורציף. הורה שאין לו הכלים הנפשיים לקבל שתי תכונות הופכיות בילדו יגדיל, בלא מודע כמובן, את הפער בין שני חלקי הנפש. לתכונה אחת של הילד הוא יעניק משוב חיובי ולגיטימציה, בעוד לאחרת ייתן יחס שלילי וביקורת. הילד לומד, באמצעות ניסוי וטעייה, שאותה תכונה לא רק שאינה אהודה אצל הוריו, אלא אף עולה לו במחיר אהבתם.

הדרך היחידה להגיע לפיוס כבוגרים היא מציאת האיזון בין שני הקטבים. עד אז המציאות תמשיך לשקף אותו חלק אבוד באישיותנו באמצעות אנשים ומצבים. כך אנחנו נאלצים להתעמת עם התכונות המודחקות, אלה שלא קיבלו לגיטימציה מעולם.

התחושה היא שחלק בתוכנו חסר, ולכן אנחנו מחפשים אותו בזולת. כשהוא מגיע בחיבור עם בן הזוג, תחילה נאהב את החלק האבוד, אבל מהר מאוד נשנא אותו משום שהוא יזכיר לנו אותו פצע ילדות, את המקום שבו לא קיבלו אותנו כפי שאנחנו.

למשל, גבר שנמשך לבנות זוג עדינות ורגישות מחפש בלא מודע את ההכלה והחום שלא קיבל כילד מאמו. לאחר זמן מה הוא עלול להתלונן שבת זוגו רגישה מדי, חלשה ופגיעה. כלומר, במשוואה שלו עוצמה ורגישות אינן הולכות יד ביד. כשהוא הביע רגישות בבית הוא קיבל את המסר שגבר אינו אמור להיות רגיש, ושזהו תפקידן של נשים. עד שלא יתחבר לרגישות של עצמו, הוא לא יוכל לראות את היופי שברגישותן של הנשים שאליהן הוא נמשך.

בד בבד, אותו גבר עלול לגלות שכשהוא אוזר אומץ ומביע את רגישותו, תעמוד מולו אישה שרואה בכך חולשה גברית. כך, גם על דרך הדחייה, אנחנו מבינים את השיעור החשוב – כל עוד לא נעצור, נתבונן פנימה ונשאל את עצמנו שאלות לגבי מהות המאבק הפנימי, נמשיך לסבול במערכות יחסים ולהאשים את האחר בכאבנו.

דרך למידה וקבלה של הזולת, אנחנו לומדים לקבל את עצמנו. התפכחות במקרה הזה היא התובנה ששום אדם אינו יכול להשלים את החתיכה החסרה בפאזל חוץ מאיתנו. אם נשיב את התכונות המודחקות ונשתמש בהן באופן אותנטי בחיינו, נוכל גם להפחית את הדרמות במערכות היחסים שלנו.

גלגל הצלה

"תסביך המושיע" מתאר מערכות יחסים בעלות חלוקת תפקידים ברורה – האחד נזקק וכמה להצלה ואילו השני מכיל ותומך. אמנם כל תפקיד נבחר בקפידה ומשרת את בעליו נאמנה, אבל לאחר זמן מה השחקנים מבקשים למרוד. תחילה בן הזוג הנזקק מקבל אהבה שממלאת את כל בורות ילדותו המאתגרת. סיפוקו כה גדול עד שהוא עיוור לעובדה שבן זוגו מחזיק באג'נדה ברורה אך סמויה, והיא לשנותו מקצה לקצה.

כך, מה שמתחיל כרגישות ואכפתיות של בן הזוג המטפל הופך במהרה לשיפוטיות ולסירוס. המושיע מצדו מגלה כי הוא נותן ונותן ולא מקבל דבר חזרה. האמת הכואבת יותר היא שאי אפשר לשנות את האחר באמת, על אחת כמה וכמה כשהוא אינו רוצה להשתנות.

החיכוכים שעולים בעקבות הפערים האלה יכולים בקלות להצית אש במה שמלכתחילה היה שדה קוצים. הכאב הוא של שני הצדדים, שמוצאים עצמם שוב ושוב באותה מערכת יחסים. כאן כל צד צריך לשאול את עצמו: "האם אני באמת רואה את מי שעומד מולי או שהוא רק כלי למילוי הצרכים והחוסרים שלי?". אם שאלה זו נשאלת בכנות וברגע של בהירות היא יכולה לשנות את כללי המשחק.

בדומה לאלכוהול או לסמים, כך גם הדרמה תפקידה לעורר את היצרים מחד גיסא, ולאלחש את הכאבים מאידך גיסא. וכפי שקורה בדרך כלל למכורים, החומר שהם צורכים הופך לחיץ בינם ובין קיומם של קשרים אינטימיים בחייהם. הדרמה עלולה לשמש כמעין מנגנון הגנה מפני חשיפה של מקומות פגועים, ולכן היציאה ממעגל הדרמה אינה פשוטה כלל.

מערך שוויוני

לא פעם אנחנו עוברים מסלול מכשולים ארוך עד שמתעורר קול פנימי שזועק "די". כדי להתבונן בדפוס לעומק, מומלץ להתמסר לתהליך טיפולי שיעזור לנו בהסקת המסקנות. מאתגר מאוד לצלוח תהליך מסוג זה לבד, שכן איננו אובייקטיביים כלפי מציאות חיינו, ולא פעם אנו מתקשים לראות נכוחה את התופעה מבלי להאשים את הזולת. שינוי חיווטים פנימיים כה מושרשים דורש התערבות של איש מקצוע, שיכול להוביל אותנו בדרך חתחתים אל עבר בהירות, שם לבטח נגלה את הסיבות למשיכה לדרמה במערכות יחסים ואת תפקידן בחיינו.

הבחירה לוותר על הדרמה משמעותה לוותר גם על הפנטזיות ועל הצורך בהצלה ובמילוי. כשאנחנו מגיעים שלמים (להבדיל ממושלמים) לקשר, הצורך בייצור דרמות הולך ופוחת. משברים, לעומת זאת, תמיד יגיעו, אבל במודעות הנכונה הם יעצימו את האינטימיות בין בני הזוג ולא יגדילו את הפירוד ביניהם.

אחד החוקים החשובים להצלחה במערכת יחסים היא שכל צד אחראי לעצמו, מה שאומר שאת מצוקות הילדות משתדלים לא להשליך על בן הזוג אלא על איש מקצוע מתחום הטיפול. דבר נוסף שיכול לעזור הוא יצירת מערך שוויוני בקשר, כלומר לא להתפתות לחלוקת תפקידים דיכוטומית, אלא להקפיד על החלפת דמויות לפי הצורך. אם אחד תומך ומכיל, בהזדמנות אחרת הוא יהיה הנזקק, ובן זוגו ישמש לו אוזן קשבת. כך מעגל הנתינה והקבלה יהיה מאוזן ובריא יותר, בלי לגרום לשום צד להרגיש מוזנח או מרוקן.

יש כבוד

נטייה לדרמה היא בחלקה הגדול עניין של אופי. לכן, על האדם הדרמטי להיות עם היד על הדופק ולהישמר מלחצות את הגבול מתשוקה לדרמה. לא פעם הנטייה הדרמטית מגיעה לצד יכולות פסיכולוגיות גבוהות ורצון אוטופי לחשיפה ולהתמזגות טוטלית במערכות יחסים. אדם כזה עלול בקלות להישבות ברעיונותיו הרומנטיים בלי לשים לב לעיוותם, ולאלץ את בן זוגו ליישר קו עם תפיסות עולם קיצוניות. כבוד הדדי למרחב ולשוני של האחר הוא ערך עליון בכל מערכת יחסים, ובהיעדרו הדרך לסבל סלולה. כשיש כבוד, קשה מאוד לדרמה להשתלט על הקשר ולעשות בו כרצונה. כשאין לדרמה מקום להתבטא, היא שבה למקומה הטבעי על במת התיאטרון.

פורסם במדור ״ברוח טובה״ , מגזין ״חיים אחרים״, גיליון מרץ 2017

אהבתם? שתפו את הפוסט

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on print
Share on email

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך

סגירת תפריט