להיות נוכחים עם הרגשות שלנו

האופן שבו אנו מתמודדים עם כאב, צער ואכזבה מספר הרבה על הדפוסים וההרגלים הרגשיים שלנו. רובנו למדנו בילדות שהבעת רגשות "שליליים" נחשבת לדבר רע ושאנחנו צריכים להתגבר עליהם או לחלופין לשמור אותם לעצמנו.

כל הורה לא מודע מוצא טכניקה ייחודית עבורו כדי לנהל את המשבר הרגשי של הילד. במרבית הפעמים ומבלי כוונה הרסנית נוצרת טקטיקה עקבית של דיכוי רגשות לא רצויים, אלה שמעוררים בהורה פחד מרגשותיו הלא מבוררים של עצמו. דפוס זה גורם כמובן לדחייה של חלק משמעותי מעולמו הפנימי של הילד ותיוגו "כשלילי" או "לא ראוי".

אותו דפוס חוזר ומופיע ביחסים הבוגרים שלנו. אנחנו מבוגרים כשמדובר בגיל הביולוגי שלנו אבל בתוך תוכנו אנחנו אותו ילד פגיע שלא קיבל הכרה על רגשותיו הפגועים.

על מנת לרפא את הפצע תת-המודע יתגייס וימשוך בצורה אינטליגנטית בני זוג שיחליפו את תפקיד ההורה הלא מודע ויפגעו בנו באותה הדרך; כאשר היחסים מתלהטים, הם נוטשים וממשיכים הלאה.

אנשים רבים שמתרגלים מודעות עצמית משתמשים בפרספקטיבה רוחנית בעתות משבר כדי להימנע מלחוות רגשות קשים, משום שבזיכרון הלא מודע שלהם לא הייתה דמות הורית ששיקפה עבורם את עולמם הפנימי או ישבה לצידם כשהם חוו כאב.

לכן, כאשר הם ננטשים או נדחים הם ינסו "להתבונן" ברגשותיהם או לתרגל דיאלוג פנימי בסגנון של מחשבה חיובית (או ״מחשבה בוראת מציאות״) שאומר: "הכל בסדר", "שכחי ממנו – הוא אידיוט", "מגיע לך יותר" אל תתן לאגו שלך לשלוט בך“, וכן הלאה.

זהו למעשה מנגנון הגנה אינטלקטואלי שמנסה להגן על האדם מפני התמוטטות שתביא אותו לשקוע בייאוש, שוב, משום שהוא מאמין שלא תהיה לו יכולת להתמודד. והוא צודק; אף אחד לא לימד אותו את השלב הקריטי ביותר בכל תהליך רגשי והוא להיות בנוכחות עם כל רגש שעולה ולחבק אותו.

זהו תהליך שניתן לכנות בשם אהבה עצמית ומשמעו לקבל את הפגיעות שלנו עד הסוף לפני שאנו פועלים או מנסים לפתור את המצב. לעתים, להכיר באופן שבו אנו מרגישים פירושו להישבר, לבכות או להכות בכרית, לפחות עד שמגיעה הקלה.

זו אנרגיה שצריכה לבטא את עצמה, ובאחריותנו לאפשר לה את המהלך. לא מדובר בניסיון מנטלי – כאשר אנחנו נכנעים לסערה הפנימית, אין שום אפשרות אחרת מלבד לתת לה לעשות בנו שמות.

כל זה קורה לפני שלב התובנה; לרגשות אין כל היגיון – כאשר כפתור פנימי נחלץ הדבר האינסטנקטיבי הוא ראשית להרגיש את הכאב.

דמיינו את התרחיש הבא: אדם ניגש אליכם ברחוב וסוטר לך בחוזקה בפנים. במקום לצעוק: ”איי!" בתדהמה, אתם מתחילים תהליך עיבוד מחשבתי: “ממ…מעניין למה הוא היכה אותי,” ”האם אני מכיר אותו?" ״אני לא צריך להתעצבן. ברור שיש לאדם הזה בעיות“.

האם אתם מזהים את ההתעללות העצמית הקשה כאן? זה אותה הנוסחה כשמדובר באתגרים הרגשיים שעולים ביומיום. התובנה הרוחנית אינה עוזרת בעין הסערה, זה הזמן להרגיש ולהתחבר לגוף. כלומר, למעשה, הדרך הטובה ביותר להתגבר על משבר, היא לתת לו להציף אותנו לגמרי, ורק אז אפשר באמת להמשיך הלאה.

התובנה הרוחנית יכולה להגיע רק לאחר שסופת ההוריקן חלפה. אז ניתן לפתוח בחקירה פנימית: "מה למדתי מהניסיון הזה?", "מדוע אני מושך את האדם הזה לחיי?", "כיצד אוכל לגדול החוויה?" וכן הלאה. לא פעם קורה ״שהקליק יורד״ הרבה אחרי ששיחרנו את הניסיון להבין מדוע אירוע כזה או אחר התרחש, ורק לאחר שהסכמנו לקבל אותו כחלק ראוי מהניסיון חיים שלנו.

בדרך זו אנחנו בעצם מלמדים את עצמנו מחדש איך להתמודד עם רגשות. אז אנחנו מגלים שהמתנה שבאה בעקבות הלמידה הזו מגיעה גם מבחוץ בהתאם; אם אנחנו יכולים להתייחס לעצמנו בכבוד ובחמלה, אנחנו נמשוך בני זוג שייתחסו אלינו באופן דומה, ויחד נוכל לרפא את פצעי העבר.

אהבתם? שתפו את הפוסט

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on print
Share on email

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך

סגירת תפריט